מספרים על משה דיין ז"ל ששתה קפה במזנון הכנסת ביחד עם ידידו העיתונאי שייקה בן-פורת. פתאום נכנס יו"ר הכנסת דאז יצחק שמיר. "אתה רואה את האיש הקטן הזה"? שאל דיין את בן-פורת, "מקרוב, הוא יהיה עוד יותר קטן".
נחום ברנע, דומה שלא אפתיע אותך אם אומר לך שאין כתב פוליטי בתקשורת הישראלית, שלא אומר לחברים שלו בשיחות סלון פרטיות, ש-"מקרוב, הם עוד יותר קטנים". אלה הפוליטיקאים שמדירים שינה מעיניהם של רבים, בגין התנהלות, שגורמת לאזרחים מודאגים, לחפש חיזוקים לדמוקרטיה הישראלית המקרטעת.
תחת הכותרת "בשביל כבוד צריך לעבוד" (ידיעות-אחרונות / 10.10.06), אתה מתייחס בלגלוג מאופק לקבוצה החדשה "יש תקווה" שארגן פרופ' גבי ברבש, ושהצטרפו אליה פיגורות נחשבות דוגמת הפרופסורים רייכמן ורובינשטיין, עורכי הדין ליבאי ושחל, והלשעברים יעקב פרי וגיורא איילנד. כולם אזרחים מודאגים.
הלגלוג שלך מכיל בתוכו תחושה בנוסח: "אתם לא בכיוון, אני נחום ברנע יודע לאבחן את הבעיה של הדמוקרטיה הישראלית, ויש לי את הפתרון". קראתי את המאמר פעמיים, ובלי תחושת קטונתי אני אומר לך מר ברנע, גם אתה לא בכיוון.
זאת לא "שיטת הבחירות", ולא "שיטת הממשל", ואפילו לא "היעדר כבוד הדדי", כמו שכתבת. זוהי התרבות הדמוקרטית. ואם להיות יותר ספציפי, זוהי "תרבות האתרוג". הקפדה סלקטיבית על עקרונות וערכים, היא אם כל חטאת.
"לראש הממשלה בשיטה הישראלית", אתה כותב, "יש כוח עצום. יש כוחות שמאזנים ובולמים אותו, וזה טוב. הבלם הראשי הוא ביהמ"ש העליון והיועץ המשפטי, והבלם השני בחשיבותו, הוא התקשורת (אני מחליף את הסדר ביניהם. נ.א). שרון יכול היה לעשות מה שרצה. ברצותו הוא פינה שטחי מולדת בניגוד לדעת הרוב במפלגתו".
אתה טועה מר ברנע. שרון יכול היה לעשות, רק מה שאמנון אברמוביץ' רצה - למורת רוחם של מצביעיו. לא תוכל לתקן אותי אם אומר לך, ששרון נתן את פקודת הגירוש, מתוך קופסת האתרוגים שאתה, אמנון אברמוביץ', ודייוויד לנדאו, שמרתם עליה מכול משמר- "אפילו מרשויות החוק" (אברמוביץ'). שרון לא יכול היה לבגוד במצביעיו, אלמלא בגדתם בשליחותכם העיתונאית.
במדינה שיש בה תרבות דמוקרטית, אתה מר ברנע, היית יוצא לרחובות וזועק בקולי קולות: "עצור! למרות שאני רוצה את ההינתקות, לפי התוצאות בקלפי, אסור לך אדוני ראש הממשלה לבצע אותה".
לא עשית זאת, מפני שמימוש האידיאולוגיה שלך, בזכות פתקים שנגנבו מהימין - קסם לך. והרי כתבת ש"הבלם השני הוא התקשורת". ועל זה החבר'ה אומרים "איזה בלם, ואיזה נעליים". אילו היית טורח לבדוק לסיבות המיקום הנמוך של הפוליטיקאים והתקשורת בכל סקרי האמינות, קרוב לוודאי שהיית מגיע למסקנה, שאלה ואלה קשורים בעבותות אידיאולוגיים, כשהדבר האחרון שמעניין אותם הוא "כבוד לכללי המשחק".
"אם אין כבוד", כך כתבת, "אין משחק"! ואתה מסביר: "הבעיה הגדולה של הממשל הישראלי היא, היעדר כבוד הדדי, היעדר רספקט. לראש הממשלה אין שמץ של כבוד לשריו, ולהיפך. לשרים אין כבוד לפקידיהם - ולהיפך, למטה הכללי אין כבוד לדרג המדיני- ולהיפך, לבג"צ אין כבוד לכנסת - ולהיפך, לתקשורת אין כבוד לפוליטיקאים - ולהיפך, ולאיש אין כבוד לנשיא. כולם בזים לכולם". סוף ציטוט.
קראתי עוד פעם ולא מצאתי, את הטענה היחידה הנכונה: לפוליטיקאים ולעיתונאים אין כבוד לפתק הבוחר. בכל מדינה מערבית, הקלישאה "העם אמר את דברו"! היא תמצית הדמוקרטיה. אתה מצפה משרון שיכבד את צחי הנגבי, אם תמורת שררה הוא מכר את אמא שלו? אתה מאמין שרוני בראון היה אומר לארי שביט (בארבע עיניים) "התפכחתי אידיאולוגית", אם זה לא היה כרוך באתנן פוליטי? לפוליטיקאים כאלה, אתה רוצה שהציבור יאמין? לכלבי שמירה כאלה, שנובחים נביחות עידוד - אתה רוצה שהציבור יאמין? אח"כ אנשים טובים כמו הפרופסורים ברבש, רובינשטיין, ורייכמן, מחפשים תרופות מתחת הפנס. לא היה יותר פשוט להחליט, שכל פוליטיקאי שמשקר, שמחליף אידיאולוגיה, שבוגד במצביעיו - אנחנו, כלבי השמירה, ננשוך אותו?!
במדינה שבה הפתק שמגיש שודד בנק לפקידה - יותר נחשב מהפתק של הבוחר, במדינה כזו, אתה נחום ברנע "כלב שמירה". ועל כלבי שמירה כאלה, ניתן וצריך לומר: "פני הדור כפני הכלבים"!
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
