מאיפה שנאת הגברים הזו?

אך נדם רעם התותחים בצפון וכבר אנו שבים אל המלחמות הפנימיות שלנו, ובמרכזן מלחמת המינים. מלחמה זו - שעצם קיומה הוכחש במשך שנים רבות - מתנהלת כיום בראש חוצות. הפמיניסטיות הגיעו לשיאים של כוח: הן כובשות את בית המשפט העליון, מדיחות שרים ומפילות נשיאים.

הגברים, מצידם, מתחילים להתעורר ולעמוד על שלהם - במאמרים ובטוקבקים, בוויכוחים בכנסת ובתקשורת האלקטרונית - אך עדיין אי אפשר להשוות בין הביטחון העצמי והאגרסיביות שמפגינות נציגות הנשים בעימותים האלה לבין ההתנהלות הגברית המהוססת והמתנצלת. מעבר לכך שהלובי הנשי הרבה יותר ותיק, מקצועי וחזק מהלובי הגברי, קיים גם פער ברמות השנאה: אנחנו, הגברים, עם המסורת הג'נטלמנית שלנו, הרי בכלל לא רואים בנשים אויבות, ואילו מנהיגות תנועת הנשים - למרות כל הדיבורים היפים שלהן על שיוויון - פשוט מאוד רוצות לקרוע לנו את הצורה.

הן אוטמות את אוזניהן למצוקותינו ועושות ככל שביכולתן לסתום את פיותינו. לפני כמה חודשים קיימה ועדת הרווחה של הכנסת דיון אמוציונלי בנושא טיפול המשטרה בתלונות הכזב של נשים נגד גברים. לצערנו, הדיון לא סוקר בתקשורת, כי מזכירת הוועדה דאגה שלא להזמין אליו כתבים. נציגי תנועת הגברים סיפרו לפמיניסטיות שישבו מולנו על סבלם של הגברים המתגרשים: סיפרנו על אבות שנותקו מילדיהם האהובים במשך שנים, רק בגלל שהדבר שירת את אסטרטגיית הגירושין של האקסית. סיפרנו על חפים מפשע שהושלכו לכלא על סמך מילה של אשה נקמנית, שידעה כי המערכת מוטה לטובתה. הבאנו הערכות מומחים לפיהן כ- 50% מתלונות הנשים נגד גברים הן "קנטרניות" וסיפקנו נתונים על מאות מקרי התאבדות בקרב גברים גרושים מדי שנה. טיפת לחלוחית לא נקוותה בעיני המאזינות. תגובתה של אחת הדוברות לנתוני ההתאבדות היתה מזעזעת במיוחד: "גם כאשר גבר מתאבד - זה סוג של אלימות", פסקה.

אני משוכנע כי לא מדובר באטימות נשית, אלא באטימות פמיניסטית-רדיקלית: עובדה, גם גברים לוקים בה. בשבועות האחרונים קיימה הוועדה לקידום מעמד האישה דיונים בנושאים חשובים כמו אלימות בין בני זוג, סרבנות גט וסמכויות בתי הדין הרבניים. כל בר דעת יסכים כי אלו נושאים הנוגעים לשני המינים, אבל יו"ר הוועדה, ח"כ גדעון סער, חושב אחרת. הוא פשוט מאוד מסרב לאפשר לנציגי ארגוני הגברים להשתתף בדיונים.

מהרגע שבו מונה לעמוד בראש הוועדה הזו ועד היום, נוקט ח"כ סער - המזדהה לחלוטין עם האג'נדה הפמיניסטית הקיצונית של החברות הבולטות בוועדה - קו עקבי של מידור הגברים והשתקתם, כאילו שלושה מיליון גברים אינם קיימים בכלל. בשיחות אישיות עמנו הוא מבהיר, בלי בושה, כי לא רק שאינו עומד להתגמש - אלא שבכוונתו "להחמיר עמנו" עוד יותר בהמשך הדרך. אין פה עמידה על עקרונות, אלא יישור קו עם אסטרטגיה של שליטה, של "כיבוש".

הקו הלוחמני הזה לא יוביל אותנו לשום מקום טוב. גברים רבים ימשיכו להרגיש מבודדים ומושפלים. הם ימשיכו לחוש - ובצדק גמור - שהמערכת כולה נגדם. מיעוט קטן מתוכם יידחף למעשי ייאוש. הרוב הגדול פשוט ישלים עם הגזירה, וימשיך להתכנס בתוך עצמו, ובתחושת הקדרות העוטפת אדם שחש כי העולם שונא אותו.

עודנו מקווים ומאמינים שיש בשטח די נשים חכמות, עצמאיות-מחשבה ואמיצות שרואות את העוול הזה ורוצות לשים לו סוף. בעזרתכן ננצח את האטימות הזו וניצור חברה טובה יותר: חברה המאמינה במאבק של טוב מול רע, ולא של נקבה מול זכר. לכל אחד ואחת מאיתנו יש הורים, בני זוג, אחים ואחיות, בנים ובנות. אנחנו ריקמה אחת: אי אפשר לפרום אותנו לאורכו של תפר מגדרי.