הפעם הצפרדע גדולה מדי!

"הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה: לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן: לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן".

את המשל הזה, שנשא יותם לאנשי שכם, אנו קוראים בספר שופטים פרק ט'. נדמה שכלום לא השתנה מאז וכדברי הקדמונים בספר איוב, אין חדש תחת השמש. התנהגותה של מפלגת העבודה, ובעיקר העומד בראשה, חברי כהנסת שלה ושריה, עונים ללא ספק וללא כחל ושרק למסופר במשל ולמסר המשתמע מן הסיפור.

רבים מן הפעילים החברתיים בעבודה, ובעיקר חברי הגרעינים האידיאולוגיים, הצהירו בעבר פעמים רבות על מוכנותם לבלוע לא מעט צפרדעים ובלבד שמזרחי, סוציאליסט, מועמד אוטנטי מעיירות ושכונות הפיתוח, בעל פתיחות לרעיונות רדיקליים בתחום החברתי, יעמוד בראש מפלגת המונים סוציאל-דמוקרטית ויהיה לראש ממשלה בישראל.

אולם למרות שגם בעבר, למרות התמיכה בפרץ, הכרזנו בריש גלי על פשיטת הרגל המוסרית שלו ובעוד שספגנו בשקט ובחריקת שיניים את טעויותיו, וטעויותיה של הנהגה אופורתוניסטית, כעת יש לומר נחצו כל הגבולות וכל הקווים האדומים נפרצו. את הצפרדע הזאת של ישיבה בממשלה אחת עם הניאו פשיסט, המדיני ובעיקר הכלכלי והחברתי - ליברמן, איני יכול, ואיני מוכן לבלוע יותר, וברור לי שאני גם לא לבד. במקרה הזה לא יעזרו גם מקלות כביסה לאטום את האף ואטמי אוזניים שלא לשמוע את הזמזום הטורדני מבחוץ.

ובאשר לשר החדש ל"איום האסטרטגי", הנה תזכורת קצרה לכל מי מחברי העבודה ושריה שמחלת השכחה נפלה עליו: השר המיועד מצהיר כבר שנים רבות קבל עם ועדה, ומעל דפי כל עיתון, מודפס או מקוון, שמבחינתו האיום האסטרטגי על מדינת ישראל אינו כלל אירן ומדיניות הגרעין שלה, אלא אזרחי ישראל הערבים. בהם מעוניין השר המכובד לטפל במסגרת המשרד החדש לעניינים אסטרטגיים. דרכו "לטיפול" בבעיה זו ושעליה יתבססו תוכניותיו הגרנדיוזיות בתחום האסטרטגי, תהיה באמצעות הטרנספר של האזרחים הערבים לרשות הפלשתינית.

הפשרה מבחינת ליברמן, אם אכן תתממש ההנחה הפרועה שאולמרט אכן יקיים את הבטחתו, תהיה נכונותו לזכות את המגורשים במעט טובין כלכליים לפני שהוא שולל מהם את אזרחותם הישראלית ומטרנספר אותם אל מחוץ לגבולות המדינה.

להלן קטע ממאמרו של דני גוטווין שכותב ב- Y-net על "פוטין בגרסה מקומית": "מדיניותו של אביגדור ליברמן היא הגילוי המזוקק ביותר של הפשיזם הישראלי עד כה. זהו שילוב מאיים החותר לליבוי הסכסוך באזור, להעמקת שליטת ההון במשק ובשלטון, למיסוד הגזענות כלפי אזרחי ישראל הערבים ולביטולה של הדמוקרטיה. מדיניות זו היא ניגוד של כל מה שמפלגת העבודה מתיימרת לייצג ושל כל מה שהבטיחה לבוחריה". שס לעומתו של הגזען הזה, שכנגד חברותה מזדעקים צבועים רבים, היא משחק ילדים, גרסה קטנה ועלובה של הדבר האמיתי.

לאור האמור לעיל, עלי לציין בצער רב כחבר במפלגה, שמפלגת העבודה, כפי שהיא מצטיירת כיום, הינה מפלגה מושחתת ומסואבת, שבראשה עומד אדם שמכר את עצמו ואת נשמתו לשטן. אדם שמכר את ערכיו תמורת נזיד עדשים ואפילו לא במחיר מבצע, וכמעט כל בכיריה של המפלגה הינם אופורתוניסטים נקלים.

תמיכת רוב החברים במהלך צירופו של ליברמן לממשלה מדכאת, והיא מלמדת שחרף הציפיות העצומות שהיו לנו, שום תמורה ערכית לא התרחשה בשורותיה של המפלגה בבחירות האחרונות. "העבודה" נותרת אפוא נאמנה למורשתו של פרס ולרוחו העכורה, שעדיין מרחפת עליה, ושתמציתה הנה: שותפות שלטונית עם כל אחד, בכל מחיר, גם ובעיקר כסרח עודף.

מפלגה במתכונת כזו, עלי לציין בצער רב, סיימה את תפקידה, עליה לעבור מן העולם ויפה שעה אחת קודם. זו מפלגה שבכיריה גנבו את המנדט שלי ושל רבים מחברי, ועליהם להסיק מסקנות אישיות וללכת. איני מוכן כיום לא לדבר ולא לבוא במגע, בטח ובטח שלא להצביע עבורו מי מבכירים אלה, שיוותרו במפלגה בעמדת כוח, או עם מי מחבריה שיתמכו בישיבה משותפת בממשלה עם הפשיסט, במידה ומפלגת העבודה תחליט על ישיבה בממשלה אחת עם ליברמן.

על אופורתוניסטים אלה לא להשלות את עצמם שאנו הפעילים החברתיים נמשיך להצביע עבורם באופן עיוור. כמובן שידו של אף פעיל חברתי בעבודה או של אחד מחברי הגרעינים האידיאולוגיים שבה, לא תורם עבור מפלגת ימין, מפלגת מרכז או מפלגה ליברלית. אך במקרה הזה ישנה גם דרך שלישית. דרך ההצבעה ברגליים. עם ההנהגה המושחתת הזו, המובילה אותנו לישיבה אחת עם ליברמן, פשוט לא נלך להצביע בכלל, גם עם עדיין נשאר חברים בה. את הקול שלנו לא יקבל אף אחד, עד שלא תקום אלטרנטיבה חברתית ראויה במפלגה.

אולם למרות דעתי שאינה משתמעת לשתי פנים ולמרות דברי הברורים למעלה, יש לציין, שהניסיון לנסות ולהנחיל רעיונות ושינוי רדיקלי דרך המרכז הפוליטי בישראל, למרות עוגמת הנפש הכרוכה בכך, לא היה בזבוז זמן, הוא לא היה לשווא, אלא צעד חשוב ומבורך, ולא רק לצורך יצירת התקדים והניסיון ההיסטורי. אולם בשלב ביניים זה, כך נראים הדברים, הגיע ניסיון זה לקיצו.

את הניסוי הזה שהחל שלמה בן-עמי, שעשה את הצעד הראשון בכיוון ההתמודדות על מרכז הבמה והכוח בפוליטיקה הישראלית, כמזרחי בעל אידיאולוגיה מתקדמת, היה אמור פרץ להוביל לבשלות. כך האמנו שיהיה או כך רצינו לפחות להאמין. האמנו שפרץ הינו הדמות של הסוציאל-הדמוקרט האותנטי, איש העיירות והשכונות, האיש עם האידיאולוגיה היונית והיוניונית. האיש שעבורו אידיאולוגיה אינה מילה גסה, ושמוצאו אינו בגדר בושה, שחובה עליו להסתירו.

אני עדיין מחזיק בדעה, שזו רק שאלה של זמן עד שיופיע המנהיג או המנהיגה הבאה שלא יתבייש בהיותו סוציאליסט, מזרחי ולא מתפשר. אולם עד שזה יקרה נאכל עוד הרבה צפרדעים, והמצב יצטרך להיות עוד הרבה יותר גרוע עד שיהיה טוב.

אולם למרכז הפוליטי בישראל יש מנגנון השמדה עצמית המפעיל את עצמו ושפוגע בכל אדם ישר כזה ובעל אידיאלים המתקרב אליו. אליטת ההון שלטון בישראל דומה להפליא למקבילתה ברפובליקת ווימאר הגרמנית, ואין לה שום מעצורים, לא מוסריים ולא אחרים! כל מי שישתף עימם פעולה ייכווה ויכשל למרות כוונותיו הטובות ומכך עליו להיזהר.

לדעתי, כל מי שהחברה הישראלית יקרה ללבו ועומדת לנגד עיניו, חובה עליו לפעול כעת ליצירת כוח פוליטי-סוציאליסטי-דמוקרטי מובהק, לוחמני ולא מתפשר! כוח המאמץ את רוחם הרדיקלית של הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים, שידעו כי יש לפעול במסגרת החוק, מבלי ליפול לאשליה שמחאה מילולית היא מהות וחזות הכול ותוך ידע שהבטחות ומסע בחירות אינם כלי הנשק האחרון!

זה חייב להיות גוף גאה בעצמו ובמורשתו הסוציאליסטית, גוף שאינו מוכן להתפשר יותר עם ההון שלטון, שאוכל כל חלקה טובה במדינה ובמפלגה, גוף לוחמני שמאמין בעצמו ובכוחו ולא רק גוף המורכב משרי מפלגה המאמינים רק בכיסם ובכיסאם.

צריך שיהיה זה גוף שישבור את המסגרות הפוליטיות הנוכחיות של השמאל בישראל. שמאל שאיבד את עצמו לדעת. שמאל שאיבד את זהותו העצמית ואת זכותו לקיום פוליטי. שמאל שאיבד את הרלוונטיות שלו ואת יכולתו להימנע מניכורם של ציבורים נרחבים בארץ.

זה חייב להיות שמאל שיתבסס בראש ובראשונה על חברי העבודה בעלי משנה פוליטית ברורה ואידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית סדורה. גוף שיכלול גם כוחות פרוגרסיביים שיצטרפו אליו ממר"צ ואף שמאלה מכך מחד"ש.

כוח זה יוכל להיות בעתיד הבסיס לשינוי פני המפלגה והפוליטיקה בישראל ולשמש ככוח לבניית מפלגת עובדים אותנטית אם יכולו כל הקיצים. כוח שלנגד עיניו תהיה רק מטרה אחת והלקח שינחה אותו יהיה: אם לא ניצחתם אותם- נסו שוב. ושוב, ושוב, ושוב. בתקווה כמובן, שלאחר שנצליח להקים כוח זה לא נמליך על עצמנו שוב אטד כמו שמסופר בפתיח לכתבה זו.