הזכות לפרטיות

להבדיל מאזרח פשוט, הזכאי להגנה רחבה מצד החוק על חדירה לחייו הפרטיים, כאשר לרשותו חוקים כמו: חוק איסור לשון הרע ואיסור להאזנות סתר בלתי חוקיות. אנשי ציבור, הגנתם קטנה יותר, מצומצמת ורוב מהלכיהם הציבוריים חייבים להיות שקופים.

המקרה שזעזע את החברה הישראלית ודחף לטפל בנושא בצורה מעמיקה יותר היתה מחלתו והתמוטטו הפתאומית של אריק שרון. עד היום, אין לנו נוהל, פרוצדורה או חקיקה מסודרת המטפלת בנושא של בריאותו הפיזית והנפשית של איש ציבור.

ישנם כללים ומנהגים שהשתרשו בדמוקרטיות בעולם, לפיהן המנהיגים מצהירים על בריאותם ומתגאים בה. בארה"ב, השתרש הנוהל לפיו נשיא מכהן, עובר כל שנה בדיקות כלליות (דוגמת בדיקות הנדרשות לביטוח מנהלים או ביטוח חיים) והתוצאה מוצגת לציבור. כך פועל גם הנשיא בוש וקודמיו בתפקיד וכך פעל גם הנשיא לינדון ג'ונסון, שלא רק דיווח על ניתוח התוספתן שעבר אלא גם הפשיל את חולצתו והראה את הצלקת.

עכשיו משמתחילים לדון בכהונת נשיא חדש בקרוב, תעלה הסוגייה מחדש, אלא שהפעם נראה לי, יבדקו לא רק את בריאותו הפיזית אלא גם את התנהלותו המוסרית בדגש על חיי המין שלו.

אין ספק, שאיש ציבור שנבחר לוקח על עצמו לא רק אחראיות חברתית ואישית לביצוע התפקיד, אלא מחויב גם בהתנהגות הולמת ובקודים חברתיים ההולמים את מעמדו.

הנשיאים קנדי וקלינטון היו "פרפרים" לא קטנים, וסיפורי הסקס והנשים שלהם פרנסו את התקשורת משך השנים. במקביל, גם המועמדים לנשיאות, לרבות מושלים, סנטורים וחברי קונגרס, לא פעם סבלו, נפסלו, נשפטו ואף הודחו, בשל פרשיות סקס נסתרות, אלימות או נפתלות.

פרשת האח של הנשיא קנדי שהיה מעורב עם נערה שמכוניתה נפלה מגשר לנהר (וניסו לטשטש את הפרשה), מועמד לנשיאות ששיקר על קשרים רומנטיים וצילום שלו על יאכטה עם נערת זוהר חיסלה את הקריירה שלו, וכך גם רבים וטובים עד לחבר הקונגרס דהיום, שהיה לוחם אמיץ נגד הטרדות מיניות, ובעצמו מטרידן ופדופיל אינטרנט לא קטן.

כרגע, אין לנו בסיס משפטי לפיו על נבחר ציבור חובה להציג את התיק הרפואי תוך דגש על בריאותו הפיזית והנפשית בפני הציבור, אך להערכתי, יש להסדיר את הנושא בצורה ברורה בחוק בתקנות ובפרוצדורה מתאימה.

מובן, שלדעתי, אין לתת דרור לפלישה מאסיבית לחיו הפרטיים של נבחר ציבור, ולא לחיטוט או רכילות על התנהגות חריגה, אלא אם היא אכן קיימת בחייו או משפחתו ועלולה לפגוע בתפקודו או בתדמיתו.

הגם שפעולותיו של נבחר ציבור חייבות להיות "שקופים" לציבור, חיו הפרטיים וחיי משפחתו זכאים ליהנות מהגנת החוק והתקשורת לחייהם הפרטיים. איש ציבור בפעולותיו הרשמיות חי בארמון זכוכית, אבל בחייו הפרטיים זכאי ורשאי להגנה.

תפקידים כמו נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד, לדעתי חייבים לעבור כל שנה בדיקה רפואית מקפת. הבדיקה תיעשה ע"י ועדה רפואית מקצועית, אובייקטיבית חיצונית, והיא תפרסם רק את הקווים הכלליים של הבדיקה תוך מתן דגש על כשירות פיזית רפואית למלא את התפקיד.

את הציבור לא צריך לעניין גובה הכולסטרול הטוב והרע או השומנים בדם והסוכר של המועמד, את הציבור צריך לעניין הבריאות הכללית הפיזית והנפשית למלא את תפקיד הנשיא, ראש ממשלה ויתר התפקידים הרגישים, בעלי השפעה על בטחון המדינה, סודותיה והתנהלותה. בתפקידים רגישים מחלות, כמו: מניה דפרסיה, התקפי חרדה, סרטן או נטילת תרופות בעלות השפעה ממכרת או מטשטשת המשפיעה על התפקוד היומי, הן בעלי חשיבות לעניין ההחלטה על יכולת תפקוד והתאמה לתפקיד.

האם חיי המין של המועמדים/נבחרים הם בעלי חשיבות והשפעה? לדעתי במידה מוגבלת ומצומצמת. אם מועמדים/נבחרים - הם הומואים או לסביות, והדבר ידוע משך שנים, ובתפקידיהם הקודמים, הדברים היו ידועים, אין מניעה בבחירתם וגם לתפקידים בכירים, בתנאי, כמובן, שלא יסכנו את בטחון המדינה.

בתקופות קודמות (שניים שלושה עשורים לאחור), התנהגות מינית חריגה נחשבה לסיכון ביטחוני מהפחד של סחיטה מגורמים עוינים, שאכן היו במציאות. רבי סיפורי הריגול שבהם שרים וקצינים בכירים, בכל המדינות, אויימו ונסחטו על-רקע מיני או הרגלי מין "סאדו-מאזו". לרבות שימוש בנערות ליווי, נערות ריגול שהוכשרו במיוחד לפיתויים מיניים, צילומי סתר ואיום על הרס משפחה.

די אם נזכיר את פרשת פרופיומו באנגליה, בזמן היותו שר הגנה, שבילה עם נערות ליווי (שבילו גם עם דיפלומטים וקציני דיון רוסיים), ואחת מהן אף הגיעה לישראל ועשתה קריירה מצליחה בביצת הבילויים המקומית, ראה ערך "מנדיס". ראה גם פרשת נערת הריגול אצל קנצלר גרמניה, טרם איחוד גרמניה.

אבל כל הפרשיות האלו היו בתקופת המלחמה הקרה, מאבק מזרח- מערב. היום המדינות יותר פתוחות, החברות יותר פתוחות למין באופן כללי ולמין חד מיני, כחלק מההוויה החברתית, כך שגם הסיכון בתחום זה ירד, אם כי לא נעלם. כך שהסכנה של סחיטה על-רקע מיני קיימת וחייבים לנהוג בה זהירות.

מובן שגם בריאות תקינה, או מחלה קשה וממארת, היא חלק חשוב ביכולת של איש ציבור לתפקד, ולכן היא בעלת חשיבות שדורשת מידע לציבור. ברצוני להדגיש שיש צורך חיוני להבדיל בין הדרישה לניקיון כפיים, בריאות תקינה לבין "חיטוט" או חיפוש אחר רכילויות קטנות ומרושעות על מועמד פוליטי.

חוק חופש המידע מחייב את מוסדות הממשלה למסור פרטים חיוניים על פעילות מנהליות שבוצעו, אבל אין צורך להגזים ברצון לחפור לעומק על כל דרך חייו של איש ציבור, אם אכן הם בגדר הנורמה החברתית המקובלת.

נכון שהזמנים השתנו, אמצעי המידע ובמיוחד האינטרנט לא משאירים כמעט פתח לפרטיות או יכולת להתחמק. התנהגות כמו של משה דיין בזמנו, הן בתחום הסקס והן בתחומי העתיקות, לא היו עוברת היום, אבל גם כיום ניתן לדרוש איפוק, ריסון ואיזון בדיווח על אנשי ציבור.