דרכו האנליטית של ברק

תפיסת העולם השיפוטית של הנשיא ברק היא אחד הנושאים שאינם יורדים מהשיח המשפטי והשיח הציבורי שלנו. מזה שנים היא משמשת נושא לביטויי הערכה והערצה אך גם מטרה לביקורת לא מעטה. נראה כי לא בכדי נושא הכנס הזה אינו תפיסת העולם המשפטית כי אם התפיסה השיפוטית, שכן ברק פיתח תורת שיפוט שלמה והרמונית לה הקדיש את מיטב שנות השיפוט שלו.

בדרכו האנליטית בחן ברק את הפעלת שיקול הדעת השיפוטי על-רקע תפיסתו את תפקידו של השופט בחברה דמוקרטית. לשיטתו, עבודת השופט אינה תהליך אקראי של קבלת הכרעות שיפוטיות. לשופט חייבת להיות תפיסת עולם שהיא מדיניותו השיפוטית. בלשונו של ברק: "השופט הטוב הוא שופט המגבש לעצמו פילוסופיה שיפוטית - בעזרת הכלים העומדים לרשותו בשיטת המשפט שלו - לפסוק את הדין באופן שמגשים את תפקידו בדרך האופטימאלית".

המדיניות השיפוטית לפי ברק נגזרת ממבט-על על עקרונות השיטה. אין מדובר בערכיו האישיים-הסובייקטיביים של השופט, כי אם בערכי היסוד של שיטת המשפט. מעיקרם, מדובר בערכים שהם הערכים הבסיסיים של שיטת המשטר הדמוקרטית במדינה יהודית. יש המייחסים לגישה זו את אשר אין בה, וזו טעות מהותית בהבנת עמדתו של ברק. כאשר מדובר על מדיניות שיפוטית אין מדובר באג'נדה הפוליטית של השופט או של בית המשפט. אל לו לשופט להתחשב בהשקפותיו הפוליטיות האישיות בבואו לפסוק את הדין. החברה שלנו היא חברה בעלת מודעות פוליטית גבוהה ורבים מתקשים להאמין כי שופט מסוגל להתנתק מהשקפה אישית.

על-פי התיאוריה השיפוטית, אחת הדרישות המרכזיות משופט היא אותה הינתקות מהשקפתו האישית. זוהי משימה לא קלה, אך שופט באישיותו ובהכשרתו המקצועית חייב לשאוף להגיע אליה. כאמור, על מדיניותו השיפוטית של השופט להיגזר מערכי היסוד של השיטה, ואלה מתקיימים גם כאשר מדובר בחברה פלורליסטית אשר בה סדרי העדיפויות של קבוצות שונות הם שונים ומגוונים. כך, בין ערכי היסוד של השיטה מצויים עיקרון הפרדת הרשויות, התפיסה כי שלטון החוק חל גם על רשויות השלטון, וכן זכויות היסוד של האדם - בין אם הן מעוגנות בחוקי היסוד ובין אם הן נובעות מאופי המשטר שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בסכמו את מסקנותיו התיאורטיות והאמפיריות בנוגע לתפקידו של השופט, מעמיד ברק את התורה כולה על שני תפקידים עיקריים: האחד, התאמה וגישור על הפער בין המשפט למציאות החיים. והשני, הגנה על זכויות האדם ועל ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל. קשה לענות על השאלה כיצד ניתן לשיטת ברק לגשר בין המשפט לחיים וכיצד לשיטתו יפעיל השופט את שיקול-דעתו להגנה על זכויות אדם וערכי השיטה, בלא לעמוד על תורת הפרשנות שלו ועל השקפותיו באשר לאקטיביזם שיפוטי מול ריסון עצמי.

בהתחשב באילוצי המסגרת והזמן אתייחס במלים מספר לנושא האקטיביזם בלבד. לשיטת ברק סוגיית האקטיביזם מתעוררת רק במצב שבו על השופט להפעיל שיקול-דעת שיפוטי, היינו כאשר מתחייבת הכרעה בין מספר פתרונות לגיטימיים. לפי הגדרתו, בהתקיים מתחם של שיקול-דעת, השופט המרוסן יבחר להותיר את המצב המשפטי הקיים על כנו, ואילו השופט האקטיביסט יבחן אם יש לשנות את הדין או ליצור דין חדש על-מנת להתאים את המשפט לחיים או כדי להגן על החוקה וערכיה.

כשלעצמי, מקובלת עלי גישתו של ברק לפיה אין להגדיר שופט על-פי תוויות נוקשות וחד-ממדיות. עם זאת, אני מוכנה לקבל כי שופט שנוהג למצוא פתרונות שיפוטיים יצירתיים למצבים שאינם פתורים או שטרם הוכרעו על-ידי המחוקק, ואף לשנות מצב קיים בדרך של פיתוח ההלכה, יחשב כשופט אקטיביסט. על-פי ההגדרה האמורה, אין ספק כי ברק הוא אקטיביסט והגדרה זו אינה עושה לו עוול. במבט-על ברק הוא אכן השופט האקטיביסט במכלול תחומי המשפט, אבל עם זאת אינו שופט בלא ריסון עצמי. בתחומים רבים מגלה ברק ריסון רב, ויש הטוענים כי ריסון יתר. זאת משום שברק הוא בראש ובראשונה שופט של איזונים ולאיזון יש אפקט מרסן ולא בהכרח אפקט של אקטיביות.

לשיטתו של ברק, במתחם רחב ביותר של עניינים קיים שיקול-דעת שיפוטי. נאמן להשקפה זו, פיתח ברק מגוון כלים שיאפשרו לשופט לפתח את המשפט ולמלא בו חללים. מבחינת הכלים בהם צייד ברק את השופט, הרי הוא אקטיביסט מובהק. דוגמא מובהקת לכך הינה גישתו בנוגע ל"מהפכה החוקתית" אשר נתנה בידי בית המשפט כלים לביקורת שיפוטית-חוקתית על חקיקת הכנסת. דוגמה נוספת הינה גישתו המרחיבה של ברק בנוגע לזכות העמידה ולשפיטות. כאשר ברק קובע שלכל פעילות של האדם בחברה יש היבט משפטי ולבית המשפט שיקול הדעת האם להידרש לה, אין משמעות הדבר כי בית המשפט יידרש לכל סוגיה שתובא בפניו. במובן זה הסיסמה "הכל שפיט" מטילה אימה על אנשים רבים באופן שהוא חסר פרופורציה.

כאשר מדובר בסוגיה פוליטית-מדינית מובהקת ימנע בית המשפט לשיטת ברק מלהיזקק לה, אומנם לא משום שאינה שפיטה, אך משום שסוגיה מדינית מובהקת שעניינה במדיניות חוץ, או במדיניות כלכלית, למשל, מצויה בתחום תפקידן של הממשלה או הכנסת לפי העניין, ומתחם שיקול הדעת המסור לרשויות אלה רחב. לגישה זו דוגמאות רבות גם בפסיקתו של ברק. כך למשל, היעדר התערבותו בנושא שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים; ואי התערבותו במדיניות ממשלתית להלאמה או להפרטה.

כלים נוספים שהעמיד ברק לרשות השופט הם מושגי השסתום. הסבירות, המידתיות, תום הלב, ערכי היסוד של השיטה, תורת האיזונים בין ערכים מתנגשים, הפרשנות התכליתית, תקנת הציבור - אלה ועוד היו לנכסי צאן ברזל של השיטה המשפטית שלנו. אכן, חלק ממושגים אלה היו קיימים בשיטתנו גם טרום עידן ברק; אך הוא נתן להם משמעות שונה מבעבר ותפקידם בהליך השיפוטי היה לתפקיד מרכזי. ברק הזרים למושגי השסתום תוכן נורמטיבי-אובייקטיבי, ועשה שימוש בהם כאמצעי לפיתוח המשפט והתאמתו למציאות החיים. תפיסתו של ברק היא תפיסה כוללת, הוליסטית שאינה נחלת דיני החוזים בלבד, דיני הנזיקין, או המשפט המינהלי. המשפט הוא אחד והוא נגזר מתפיסה שיפוטית כוללת, המביאה את ענפי המשפט לידי הרמוניה, ומושגי השסתום חוצים לרוחבם את כל ענפי המשפט. כך הוא למשל, השימוש שעשה בסבירות, במידתיות ובתום הלב.

מראשית דרכו האקדמית ברק הוא איש המשפט הפרטי, תחום שלדעתו הוא "הבסיס והמקור לכל חשיבה משפטית". אך כידוע הוא לא גדר עצמו לפיתוח המשפט הפרטי בלבד, ועשה שימוש רב בכלים שעיצב לפיתוח המשפט כולו. הוא פיתח את המשפט המינהלי, הרחיב את החלת עקרונות תום הלב, ההגינות, הסבירות והמידתיות על גופים ציבוריים ועל המשפט הציבורי בכללו. כמומחה בינלאומי למשפט חוקתי בחן את היקף זכויות האדם ואת היקף פרישתה של הזכות לכבוד וזכויות אחרות אל מול מידת ההגנה הניתנת להן; תהליך הבחינה הנוגע לשאלות - מה נכלל בגדר היקף הזכות ומה בגדר ההגנה עליה - מצוי בעיצומו גם כיום.

כאמור, אף שברק הינו אקטיביסט בפיתוח כלים לשינוי הדין הקיים או ליצירת דין חדש, הרי בתחומים רבים הוא גילה איפוק וריסון שיפוטיים. ברק בחר להראות את הדרך הפתוחה בפני השופט אבל לא פעם נזהר מצעידה ממושכת בה; השאלה שנותרה לעתיד לבוא היא כיצד יעשו השופטים שימוש מושכל ולא מוגזם בכלים שברק הפקיד בידם. הדוגמה הבולטת ביותר לריסון וזהירות של ברק ושל כל בית המשפט העליון עימו, היא סוגיית הביקורת החוקתית על חקיקת הכנסת. כך למשל, בפרשת בנק המזרחי פרש ברק את גישתו באשר ל"מהפכה החוקתית" הגלומה בחוקי היסוד, אולם בסופם של דברים נמנע מפסילתה של החקיקה הקונקרטית ששאלת חוקתיותה עמדה לדיון באותה הפרשה.

זאת ועוד; על אף הקביעה כי לפי חוקי היסוד מוסמך בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את חקיקת הכנסת, מספר המקרים בהם פסל בית המשפט חקיקה מאז הוחקו חוקי היסוד ומאז ניתנה הפרשנות לסמכותו בפסק הדין בעניין בנק המזרחי, היו ספורים ביותר (חמישה בלבד - יועצי השקעות, צמח, ערוץ 7, חוק פינוי-פיצוי ופרשת גניס לשיטת דעת המיעוט). במרבית המקרים מדובר היה בסעיפים בודדים בלבד. אכן די היה בפוטנציאל לפסילת חקיקת הכנסת על-פי גישתו של בית משפט זה שברק בין מוביליה, כדי ליצור מתח טבעי בין הרשויות, בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. על המקטרגים ומבקשי השינוי בתחום זה לזכור כי במדינות בעלות משטר דמוקרטי-חוקתי נפסלים עשרות סעיפי חקיקה ראשית מדי שנה כדבר שבשגרה, ואילו אצלנו ההתערבות הישירה בחקיקת הכנסת הינה זהירה ומרוסנת ביותר.

הריסון והכיבוד ההדדי בין הרשויות באים לידי ביטוי גם בפרקטיקות שפיתח ברק באותם מקרים בהם היה סבור כי ההסדר החקיקתי טומן בחובו כשלים חוקתיים. בחלק מהמקרים עשה ברק שימוש באמצעים פרשניים על-פי תורת הפרשנות הסדורה והקוהרנטית אותה פיתח, על-מנת להימנע מפסילת ההסדר החקיקתי (פרשת זנדברג לעניין אגרות רשות השידור; פרשת ילנה גניס). במקרים אחרים, בחר ברק לעשות שימוש בטכניקת ההשעיה - suspension - במסגרתה איפשר למחוקק לומר את דברו לשם תיקון הדין הקיים (גיוס בחורי הישיבות, אזורי עדיפות לאומית).

הפרקטיקה האמורה שימשה את ברק לא רק בהקשר של ביקורת חוקתית על חקיקת הכנסת, אלא גם לצורך עידוד מציאת פתרונות מוסכמים בנושאים רגישים השנויים במחלוקת חברתית וציבורית, כדוגמת חופש התנועה בכביש בר-אילן או סוגיית הגיור, הגם שאלה כרוכים בפגיעה בזכויות אדם. בנושאים הרגישים ציבורית - הפעלת הכלים המשפטיים עד כדי שינויה של הנורמה המשפטית נעשתה כמוצא אחרון.

אין ספק שברק הוא אקטיביסט גם במובן זה שלשיטתו, תחום הלגיטימיות של הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי הוא רחב וחולש על עניינים רבים שבהם יש צורך להתאים את המשפט למציאות ולהגן על ערכי היסוד בדרך של יצירה שיפוטית. בעיני ברק, הצורך בפרשנות התכליתית נובע מהיעדר אופציה פרשנית אחת לטקסטים משפטיים, גם מקום שבו לכאורה נתנה החקיקה מענה סטטוטורי לסוגיה מסויימת. החקיקה מצריכה, איפוא, יישום בדרך פרשנית; כך בוודאי כאשר אינה נותנת מענה לסוגייה העומדת לדיון ואין בכך משום הסדר שלילי; וכך גם כאשר נדרשת יצירה שיפוטית לשם פיתוח "משפט מקובל נוסח ישראל" בהיעדר חקיקה כלל.

כל שופט נתקל בעבודתו מדי יום באותם עניינים שאין להם פתרון אחד ומחייבים פרשנות ושם הוא ניצב בפני הדילמה. זהו לחם חוקנו. ברק מציע לשופט דרך לפתרון, אך לא את הפתרון עצמו. לא למותר להזכיר כי התפיסה הבסיסית לפיה ישנם תחומים הנתונים להסדרה בדרך של פסיקה תוך פיתוח "משפט מקובל נוסח ישראל" היתה קיימת בשיטתנו גם לפני עידן ברק. כך פיתח בית המשפט העליון עוד משנותיו הראשונות את המשפט המינהלי שלנו שכולו פרי פסיקה, וכך גם פותחה בדרך חוקתית תורת זכויות היסוד של האדם עוד בטרם נחקקו חוקי היסוד. ברק כתיאורטיקן בעל כישורים אנליטיים יוצאי דופן, עיגן את הטכניקה של חקיקה שיפוטית והסדרת תחומים שונים על-פי שיטה שהיא תורתו הסדורה, ובכך תרם משמעותית ללגיטימציה של המשך החקיקה השיפוטית והרחבתה.

כאמור, ברק ראה לעשות שימוש אקטיביסטי בכלים שיצר בדרך פסיקתית כל אימת שסבר כי הדבר מתחייב לצורך הגנה על ערכי היסוד ולצורך התאמת המשפט למציאות. מעקב אחר פסיקתו של ברק לאורך כל השנים מגלה כי אף שתפיסת העולם השיפוטית שלו נותרה עקבית, חלו שינויים והתפתחויות בגישתו הקונקרטית-היישומית בסוגיות שונות. שינויים אלה עולים בקנה אחד עם התפיסה לפיה יש להתאים את המשפט למציאות המשתנה, ואף נובעים מן ההתפתחות האישית שחווה כל שופט היושב על כס השיפוט במהלך שנות כהונתו, התפתחות שברק עצמו מכיר בה כחלק מתהליך עיצוב השקפותיו ומדיניותו השיפוטית של שופט. שינויים יישומיים כאלה ניתן למצוא בהתייחסותו של ברק הן למשפט הציבורי והן למשפט הפרטי. כך למשל, חלה בפסיקתו במשך השנים התפתחות בנוגע להסדרים שיצר בתחום דיני המשפחה בהתאם להתפתחויות החברתיות שחלו בתחום זה - החלת הדין האזרחי בבתי-הדין הרבניים בענייני רכוש לשם הגנה על השוויון, החלת חזקת השיתוף על בני-זוג לרבות ידועים בציבור, ובשנים האחרונות הכרה במזונות אזרחיים בין בני-זוג שנישאו בנישואי פרגוואי בהיותם בישראל.

דוגמא נוספת להתפתחות ניתן למצוא בפסיקתו בנוגע להחלת כללי המשפט הבינלאומי לשם הגנה על זכויות האדם בשטחים. בעניין זה חל שינוי משמעותי מבחינת הכלים בהם עשה ברק שימוש במשך השנים - בשנות השמונים והתשעים ההגנה על זכויות האדם בשטחים נעשתה בעיקר בכלים של ביקורת שיפוטית מינהלית תוך שימוש בנורמות מתחום המשפט המינהלי ובאמנות ההומניטריות - ביקורת שהיתה מטעם זה מצומצמת יותר. בשנים האחרונות פיתח ברק את השימוש הנרחב גם באמנות זכויות האדם, אף כי נמנע מלהכריע בשאלת תחולתן בשטחים השימוש באמנות אלה תרם לחיזוק ההגנה על זכויות האדם.

בסיכום הסקירה, שהיא בגדר מבט ממעוף הציפור על תפיסתו השיפוטית של ברק, מבקשת אני להדגיש היבט אחד הנוגע לערכי היסוד של שיטתנו שברק ייחס לו חשיבות רבה, וסבר תמיד כי הוא חלק מהערכים המצויים בלב ערכי המשטר הדמוקרטי - עיקרון שלטון החוק והשוויון בפני החוק בקרב מוסדות השלטון. לשם הגנה על עיקרון זה עשה ברק לא פעם שימוש אקטיביסטי בכלים השיפוטיים אותם פיתח משך השנים. כך הניח את היסוד לתורת ניגוד העניינים שפיתח בראשית כהונתו השיפוטית בסוף שנות השבעים (סיעת הליכוד נ' עיריית פתח-תקוה). בעקבות פסק הדין הפכה תורת ניגוד העניינים מקור לפיתוח כללים של אתיקה ונורמות משפטיות וציבוריות.

על בסיס חובת האמון ויחסי הנאמנות שבין עובד הציבור ונבחר הציבור לבין הציבור כשולחו, פיתח ברק עקרונות שחצו קווים של תחומי משפט שונים. בהתאם לשיטתו, החיל ברק אותה תפיסה עקרונית בתחום דיני התאגידים - בקובעו את חובת הנאמנות של דירקטורים; בתחום הפלילי - בכל הנוגע לפרשנות העבירה המיוחדת ויוצאת הדופן של מרמה והפרת אמונים החל מפסק-דין גרוסמן בתחילת דרכו השיפוטית ועד לפסק-הדין בעניינו של שבס; וכן בתחום המינהלי - בקביעת כללי המינהל התקין.

בתחומים אלה של טוהר השירות הציבורי, האקטיביזם של ברק בא לידי ביטוי גם בעצם נכונותו לדון בעניינים שלפי הגישה השמרנית-המרוסנת אין בית המשפט צריך להידרש להם. הוא עשה כן מתוך השקפה שיש להתאים את המשפט למציאות החברתית בישראל. בתחום זה היו בבית המשפט שותפים להשקפתו הערכית של ברק ובראשם הנשיא שמגר. דוגמאות מובהקות לכך הן הפרשות שעסקו בשאלת המשך כהונתם של השר דרעי וסגן-השר פנחסי בממשלה עם הגשת כתבי-האישום נגדם.

מעניין להזכיר כי פסק-הדין בעניין דרעי נכתב על-ידי הנשיא שמגר בהסכמת ברק והשופטים א' מצא, ד' לוין וא' גולדברג, ואילו פסק-הדין בעניין פנחסי נכתב על-ידי ברק בהסכמתו של שמגר והשופטים ש' לוין, ד' לוין וא' גולדברג שהיו עימם. דוגמאות נוספות הינם פסק-הדין בפרשת אייזנברג בה נדונה שאלת המינוי לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון של מי שניתנה לו חנינה על-ידי נשיא המדינה בפרשת השב"כ, וכן פסק דין סויסא (פרשת רפי פלד) שם נדונה שאלת אופן בדיקת התנהגותו של מפכ"ל המשטרה במסגרת הביקורת הנורמטיבית על התנהגות ראויה של מי שעומד בראש המערכת הפקודית במשטרה.

גישתו של ברק לפיה נורמות ההתנהגות החלות על אישי ציבור נתונות לביקורת שיפוטית גם בהיעדר כללים כתובים, נותנת ביטוי מובהק לגישה האקטיביסטית בה בחר על-מנת להגן על טוהר המידות בשלטון ובשירות הציבורי. עם זאת, חשוב להדגיש כי אף בתחום זה של נורמות התנהגות שלטוניות נהג ברק בהתאם לתורת האיזונים שהיא אבן-יסוד לתורתו השיפוטית. הוא קבע את אמות-המידה העקרוניות מתוך רגישות למכלול הפרמטרים הרלוונטיים. הוא יצר מדרג בין כללים אתיים, משמעתיים ופליליים, ובכך הציע מגוון רחב של כלים לשם התייחסות וטיפול בהתנהגויות בעייתיות הן של אנשי ציבור והן של נושאי תפקידים בגופים שונים.

ביקשתי להדגיש את ההיבט הקשור בקביעת נורמות ציבוריות ושלטוניות ביישום תורתו השיפוטית של ברק, משום שאנחנו עומדים כיום בפני מציאות קשה אשר תחייב ללא ספק ליבון נוסף של סוגיות אלה בשנים הקרובות. כשמשקיפים על המתרחש בחיים הציבוריים במדינת ישראל ועל מוסדות השלטון, עדיין ניכר במידה רבה הפער בין התפיסה המשפטית הנורמטיבית למציאות החיים. ברק בשפיטתו תרם תרומה אדירה לקביעת הנורמות וליצירת אמות-מידה משפטיות המאפשרות את יישום הנורמות בחיי היום-יום. בעיניי סוגיה זו של טוהר המידות השלטוני מהווה אחת הדוגמאות המובהקות לצורך בהתאמת המשפט למציאות.

לא נעלמה מעיניי הביקורת שהושמעה כנגד הדרך שבה הכריע ברק בתחום זה. יש הטוענים כי את ההתנהגות השלטונית בכהונה ציבורית ככל שאינה מגיעה להרשעה בפלילים, יש להותיר למשפט הציבור וכי מבנה השלטון הדמוקרטי הוא שיבטיח את הביקורת הציבורית על נבחרי הציבור ועל נורמות ההתנהגות שלהם. עוד יש הטוענים כי המבחנים המשפטיים הסירו, כביכול אמות מידה של ביקורת ציבורית, וכי המבחן להתנהגות כשרה ובלתי כשרה, הפך להיות רק על-פי פסיקת בג"צ. לא כך הם פני הדברים. המציאות הישראלית הוכיחה כי קשה עד בלתי אפשרי להבטיח את טוהר המידות ואת כללי השלטון התקינים על יסוד הישענות בלעדית על דעת קהל ולהמתין להכרעות הבוחר. ההכרעות בבחירות הן בעיקרן פוליטיות. הימנעות מהכרעות שיפוטיות-ערכיות מקימה חשש שהציבור יחוש תיסכול וחוסר אונים אל מול תופעות של שחיתות ציבורית מתפשטת. הציבור עלול לאבד את האמון בכל מוסדות השלטון ואף לאבד את האמון באפשרות לתיקון המצב.

לאלה יש להוסיף כי אין בגישה זו משום חריגה מתחומו של בית המשפט לעבר תחומים בלתי שפיטים. בין תפקידיו המובהקים של בית המשפט מצויה אכיפת החוק ועמידה על משטר שלטון החוק. בית המשפט אינו יכול להחריש אל מול תופעות של חוסר חוקיות ושל אי כיבוד החוק לא רק במובנו הפורמלי אלא גם על-פי עקרונותיו המהותיים. אין בית המשפט יכול להשלים עם זלזול בערכים הדמוקרטיים הבסיסיים, העולים לעיתים כדי הפרת חובת הנאמנות המוטלת על נושאי תפקיד ציבורי כלפי הציבור. עלינו לזכור כי אי קיום נורמות התנהגות ראויות בשלטון אין משמעותו רק השחתה של מוסדות השלטון כלפי עצמם במבט פנימה. זוהי תופעה העלולה לפגוע בשוויון בפני החוק ובהגנה על זכויות האדם בחברה.

מטעמים אלה, כאשר בית המשפט נזקק לנושאים הכרוכים בנורמות פסולות במינהל הציבורי ובמוסדות השלטון, אין לומר כי הוא חורג מתפקידו המובהק או פוגע בעיקרון הפרדת הרשויות. עשייתו של בית המשפט בתחומים אלה נעשית מתוך כיבוד המוסדות השלטוניים וכדי לאפשר את תיפקודם התקין למען הציבור בכללותו, ולא מתוך שאיפה לחדור לתחומם ולפגוע במעמדם. אין בית המשפט שם עצמו במקום רשות שלטונית אחרת. הוא שומר על מערך האיזונים בין זרועות השלטון השונות ומגן על הדמוקרטיה המהותית שלנו.

כל אחד מהשופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון יפעל בדרכו שלו כדי ליישם ולמלא את התפקיד השיפוטי. שופטי בית המשפט בניגוד למתפרסם בידי פרשנים שונים, אינם בעלי אופי וגוון אחידים. הם מאוחדים בצורך להגן על ערכי היסוד של השיטה, אך כל אחד מהם מביא עימו את תפיסת עולמו השיפוטית ביושבו על כס השיפוט. ברק שימש מורה לכולנו. הוא הנחיל לנו את התורה ואת הכלים ליישומה. מכאן ואילך ילך כמובן כל שופט בדרכו. גם אם אין לומר שישנה הסכמה כללית בנוגע לכלים ולפתרונות שהעניק לנו ברק בהתאם לתורתו השיפוטית, צודק ברק באומרו כי טרם הוצבה תורה מבוססת וכוללת שהיא אלטרנטיבית לגישתו. לפיכך, גם אם יש או יהיו בין שופטיו של בית המשפט העליון מי שיראה לחלוק על תורתו העקרונית של ברק ועל הכלים אותם פיתח, אין ספק שיהא עליו להתמודד עמם בטרם יוכל לדחותם, וזו משימה קשה ביותר.

תרומתו העצומה של ברק בפיתוח התורה השיפוטית אותה הנחיל לנו, אינה תורה לשעה, היא תורת חיים לשופט. שופט שזכה לכהן בעידן ברק הוא שופט שעבר כור היתוך וזיכוך. לא רק דור השופטים שלנו נהנה מפריו. תורתו תיוותר כפקדון בידינו ותעמוד לרשותנו לשם פיתוחה בידי דור ההמשך.