כבר כמה ימים שזעקות הסבל של בורגנים מיוזעים מאפקה ומצהלה הממהרים לאיזה טיול תענוגות או "כנס מקצועי חשוב" בחו"ל ממלאות את האוזניים שלנו. פנים מיוסרות מבכי, התפרצויות כעס ומה לא מרצדים מעל המסך משוועים מעט לסולידאריות מצד הצופים.
העיתונים הרגילים כמובן לא ממהרים לפרסם מאמרי דעה תומכים בשביתת העובדים הארעיים בנתב"ג ואת המגישים מדושני העונג של ערוץ 10 וערוץ 2 זה מעניין כשלג דאשתקד. ובאמת למה שיעניין אותם, מתי בפעם האחרונה האנשים הללו הזיעו קצת בעבודה שוברת גב כדי להצליח ולפרנס את משפחתם.
את המראות ואת הקולות מסכם קולם המאשים של כתבים ומגישים, בקלישאה המוכרת והמשעממת עד להחריד: "את המחיר, כמו תמיד, משלם הציבור, הצרכן, או יותר טוב ויותר דמגוגי מזה האזרח הקטן".
אולם אל מול אלה עולה ועומדת השאלה האמיתית, הלא מתחסדת, איך נעשה "הציבור" הזה, אדיש כל-כך לסבלו של האחר, והאם "האזרח הקטן" הוא באמת קורבן תמים או שיש לו יד ורגל במנגנון העושק והגזל הניאו ליברלי המשתולל במדינת ישראל. נשאלת השאלה איך הפך "הציבור" הדקדנטי הזה קנאי כל-כך לזכויותיו כצרכן, ואיך הפך "האזרח הקטן" אגואיסטי, אטום וערל לב לסבלו של הזולת ואיך רק הייאוש של העובדים במדינה הזאת אף פעם לא נעשה יותר נוח?
לתופעה זו סיבות רבות, אך בראש ובראשונה זו תוצאה של השתוללות האינדיווידואליזם הניאו ליברלי שפשה במחוזותינו והנגע הסרטני של הקפיטליזם הצרכני שהשתרש במוחנו. ניכור, ייאוש, אדישות ואלימות פורחת גם מתוך הערצת הכוח שקיימת בתרבות הישראלית, ומתוך המסרים הכוחניים והאלימים המוכנסים לכאן על-ידי תרבות הצריכה והטלוויזיה בתוך פרסומות ושיווק.
תרבות הצריכה והצמיחה משדרת לנו שה"אני" הוא הדבר החשוב ביותר. אנחנו צריכים לספק את כל רצונותינו, כעת ועכשיו - וזו זכותנו. וכל השאר - שילכו לעזאזל. אנחנו לא אנשים - אנחנו צרכנים. גם את בני האדם כדאי שנמדוד לא על-פי מעשיהם ודבריהם, אלא על-פי התועלת שהם מסוגלים להעניק לנו. הכסף הינו ערך עליון, ובדרך אליו הכול מותר. תכלית קיומנו היא לצרוך. זוכרים את הפרסומת "תהיה אגואיסט"? כשמשדרים לנו, שאנחנו צריכים לדאוג רק לעצמנו, ושכל השאר לא חשוב, אין להתפלא, שתופעות כמו אלימות, ניכור, ואדישות נמצאות בעלייה מתמדת.
זו הסיבה להידרדרות הסולידאריות החברתית והסולידאריות המעמדית. זו הסיבה שכשהמורים שובתים, מתרעמים הסבלים, וכשהסבלים שובתים מתרעמים המורים. כשעובדי הבנקים שובתים מתרעמים האחיות, וכשהאחיות שובתים העובדים בבנקים מזדעקים. הנגע של התרבות הצרכנית הוא שהוביל להיעדר הסולידאריות החברתית. ועד שלא נפתר מהנגע הצרכני הניאו ליברלי הזה, יהיה עוד הרבה יותר גרוע עד שיהיה בכלל יותר טוב.
ושנית, הכיבוש! מה לא נאמר על הנגע זה. נהרות של מילים נשפכו ומים רבו זרמו בהוקעתה של התופעה הזו. אך ככל שדקלמנו את המנטרה הזאת השכם והערב, כנראה שזה לא היה מספיק.
בכל אופן, מאז ומעולם לא דגלה היהדות שבשם זכותה על הארץ מותר לעשות מעשי נבלה. למשל, לעקור עץ זית השייכים לערבים, משהו שהתורה אוסרת במפורש לעשות ("כי האדם עץ השדה") או להרוג לגנוב ולעשוק אותם רק משום שאינם יהודים. וכבר אמרו חז"ל שמי שגונב או פוגע בגוי סופו שיגנוב ויפגע ביהודי.
בימים טרופים אלה כדאי וצריך להזכיר ש"זכות" ביהדות, גם הזכות על הארץ, תמיד מגיעה עם הרבה חובות. האדם, העומד בראש, הוא זה שאומנם הוטל עליו "למשול בארץ", אבל עם הזכות הזו באו חובות ואחריות שאינן חלות על בהמות. מי שמחזיק בדעה שיש לו זכויות ומתנער מחובות מוסריות, הוא בהמה.
ההבנה והתודעה ש"אנחנו פה בכוח הזכות ולא בזכות הכוח" היא הבנה עתיקה ומעמיקה. אולם נדמה שהיא נשחקה וזה כבר לא המצב. משעה לשעה, מיום ליום ומשנה לשנה נשחק היתרון המוסרי שלנו, עד שלא נראה שנשאר ממנו כלום. וכשהיתרון המוסרי נשחק, נשחק המוסר בכלל וגם עבור היהודי לא נשאר שום דבר.
ואחרון אחרון חביב, איך לא הכלכלה. בכל אופן, פעם חונכנו על ערכים. ערכים שמעמידים במרכז את כבוד האדם, את גמילות החסדים, ואת האהבה לטבע ולבריאה. חונכנו על הרעיון היהודי הסוציאליסטי ש"עינוי גר, יתום ואלמנה" הוא פשע וחרפה. על המשנה שאומרת ששנאת חינם שקולה לשפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.
ומהו אותו המקום שאנו חיים בו כיום אם לא עינוי אחד גדול לגר, ליתום ולאלמנה, ולרבים אחרים מאתנו? הניאו-ליברליזם של היום והקפיטליזם הצרכני הפך לדת החדשה שלנו, במקום הדת והמסורת המקורית שהייתה לנו. והוא הפך לא לסתם דת, אלא לדת של עבודת אלילים לשמה. ומה שבטוח שעבודת האלילים הזו, שהמלכנו על עצמנו באימוץ הנורמות של החלום האמריקני המעוות והמותג שנקרא אמריקה TM, על כל השפל המוסרי הכרוך בכך, הפכה להיות כמעט הדת של כולנו.
הפכנו למדינה פרועה. פרועה בגלל סוחרי העבדים כמו אלא היושבים במשרד האוצר של סדום לעייפה, פרועה בגלל סוחרי עבדים כמו בורוביץ, פרועה בגלל עובדי הקבלן ושאר חבר מרעיהם מכנופיית עובדי האלילים הניאו ליברלית, שהחוק במדינת ישראל עבורם הוא לא יותר מאשר בגדר המלצה בלבד ולא חוק מחייב.
לסיכום האזרח הקטן הוא לא הקורבן. מי שעומד מהצד ומסתכל ללא מעש הוא שותף לפשע, לא פחות מזה שמבצע אותו בעצמו. אולי אחריותו פחותה יותר ואולי לא, אך מכלל אחריות הוא לא יכול לצאת. הוא שותף לעבירה כמו ההנהלות הכושלות וכמו ההנהגות הפושעות. לכן אותו האזרח הקטן, שתגובתו מוכיחה כמה הוא באמת קטן, מקבל בסך הכול את מה שמגיע לו ואפילו את זה במנה קטנה מידי. ממש במחיר מבצע.
אולם את השינוי נביא למדינה הפרועה הזו על-ידי שנתחיל במלחמת חורמה כלכלית במושחתי ההון ואלילי הממון, הגודשים את שדות התעופה, ואשר לא איכפת להם מכלום חוץ מעצמם. אז שאצולת ההון והממון הזו תעמיס קצת את המזוודות בעצמה, זה לא ממש נורא.
מעבר לזה, יש לציין סוף סוף באופן גלוי את מה שהרוב אומרים בסתר: המדינה הזו היא מדינת העשירים והבורגנים, זו לא המדינה ששייכת גם לנו האנשים העובדים. במדינה כזו, מדינה של ערלי לב אטומים, מדינה של בעלי לב בזלת, אין לכלכלה זו שום זכות קיום. כלכלה שגם אנו העובדים לא נהנים ממנה, אין לה זכות קיום. אם לעובדים לא יהיה, גם לבורגנים לא צריך להיות.
ולעובדים הארעיים נגיד: המשיכו כך, תפגעו בכיס של הבורגנים עוד ועוד, זו השפה היחידה שהם מבינים. אל תיראו ואל תחתו. אנחנו אתכם! ולערלי הלב נגיד ששום דבר בסופו של דבר לא יעזור לכם, סופו של מאבק צודק לנצח!.
רק, לכאורה, לפי שעה
