הירשזון, האם אתה זוכר?

הפרופסור שלמה אבינרי, מרצה, היסטוריון ואיש הגות בתחום מדעי המדינה, אמר פעם כי "פרוטקציה" בארץ - פירושה לבקש מה שמגיע לך. ספק אם הוא היה חוזר על אמירה זאת היום. היום פרוטקציה נאמנה יותר לתרגום protection שמשמעו חסות פוליטית, שגובלת בשחיתות או שהיא אכולה בה. או מונח שלקוח מן העולם התחתון - חסות ודמי חסות.

אולם אני מעדיף להשתמש במונח הישן "פרוטקציה" לפי אותה הגדרה קלאסית של פרופסור אבינרי. את העילה מצאתי בידיעה שהתפרסמה לפני כמה ימים בעיתונות ולפיה, מתחילת השנה רשמה הממשלה עודף בלתי צפוי של כשני מיליארד שקל בפעילותה הכוללת בשנה החולפת - 2006. על-פי החישובים של פרשנים כלכלים, ביצוע התקציבים החברתיים היה נמוך ב-74% מסך הכספים שהועמדו למשרדים אלה.

אין לי ספק שנציגים ודוברים שונים מטעם המגזרים המקופחים יפעלו כדי לתקן את העיוותים, קרוב לוודאי ללא הצלחה. אני מבקש להעלות היבט אחד שאני מכיר אותו ומכיר את העוולות אשר כרוכות בו. היחס לניצולי השואה בכל הקשור בתמיכה בהם, בייחוד באלה, אשר אין לאל ידם לסייע לעצמם,ואלה הולכים ורבים ככול שנוקף הזמן, בטרם ייעלמו מן האופק. אני מבקש פרוטקציה בשבילם.

בפנקס הקטן של ניצולי השואה רשום באותיות קידוש לבנה שמו של ח"כ אברהם הירשזון. זאת לא רק בשל היותו היוזם של "מצעד החיים" באושוויץ. זאת בשל העובדה שהוא כחבר הכנסת, יליד הארץ ממשפחה של וותיקי עליה, אימץ אל לבו את בעיותיהם של ניצולי השואה. והם בתגובה אימצו אותו אל לבם.

ההבטחה המרכזית שהופרה למרכז הארגונים של ניצולי השואה היא בתמיכת האוצר בתקציב המרכז. מרכז הארגונים זכה במשך 12 שנים ( 2001-1989) להקצבה שנתית שוטפת מן האוצר עד שבאו אנשי משרד האוצר והפסיקו את ההקצבה לפני כחמש שנים בטענה פורמאלית שהקצבה זו לא עומדת בקריטריונים של תמיכה בעמותות. העיתונאי והחוקר ההיסטורי בנושא ניצולי השואה והפיצויים, ראול טייטלבאום, מציין כי הטיעון הפורמאלי המרכזי היה שבתקציב מרכז הארגונים ההוצאות המנהליות עולות על 22 אחוזים מן התקציב. זה חמש שנים מתנהלים הדיונים בין ראשי המשרד לבין אנשי האוצר לרבות שרי האוצר שהתחלפו בינתיים לפתור את הבעיה. בינתיים ללא הועיל.

האוצר, אומר טייטלבאום, לא מקבל את הטיעון שמרכז הארגונים הוא ארגון גג של 43 ארגוני ניצולים ולכן יש להכיר במעמדו מיוחד זה המשפיע על מבנה תקציבו. הפתרון יכול היה להיות הכרה במעמד מיוחד זה בוועדת חריגים של האוצר. אולם עד עצם היום הזה לא נמצא פתרון. אומנם כל שנה לכאורה האוצר מקציב את סכום התמיכה בסדר גודל של 2-3 מיליון שקל. אלא שבגלל הווטו של מנגנון האוצר, הקצבה זו לא מוצאת אל הפועל. הם "כל אנשי המלך" באוצר. כל העניין נטחן בדיונים אין סופיים עם אנשי האוצר. יצוין כי האוצר תומך בכל מיני עמותות, בעיקר דתיות, שאינן עומדות בקריטריונים פורמאליים שונים. כדי למנוע את סגירת מרכז הארגונים בשנים האחרונות ממומן תקציב המרכז ע"י ועידת התביעות. מדובר בהסדר זמני, שכן וועידת התביעות, על-פי החלטה עקרונית, איננה מקציבה כספים לארגונים שהם חברים בה. התעללות אנשי אגף התקציבים בניצולים היא כה בוטה שהם מתנגדים להעניק למרכז הארגונים מעמד של "ארגון יציג".

לפי הערכתו של טייטלבאום, יחס מתנכר זה של האוצר כלפי מרכז הארגונים בשנים האחרונות משקף שחיקה במעמדו הציבורי של המרכז. גם אני חושב שחלה שחיקה במעמדו, וזאת מכיוון שהוא אינו מספיק תקיף. היום גם כאשר מכים על שולחן נוצר חור מכיוון שזה לא עץ אלא פלסטיק. מרכז הארגונים אפילו לא מכה בכרים, אשר אם אין לכך הד לפחות הנוצות מתעופפות. ואנשי אגף התקציבים, חזקים בעיקר על החלשים. הם מבינים את שפת הגוף. הם לא יודעים מה זאת נפש.

דוגמה קטנה: המשרדים של התאחדות עולי פולין במעלה רחוב דיזנגוף, שהוקמו בשנות השלושים של המאה הקודמת והיוו המטה הישראלי של מיליוני יהודי פולין בעולם, עומדים להיסגר כי אין כסף לתשלום ארנונה לעיריה.

"קרן רווחה"

לא ברור לי מדוע ניתן לגוף זה, שמטפל בניצולים בתת מצוקה בערוב ימיהם ,הכינוי "רווחה". הייתי קורא לזה "קרן חמצן" או "קרן לטיפול נמרץ". תמיכת הממשלה בקרן הרווחה היה מינימאלי בסדר גודל של 3-7 מיליון שקל לשנה שכיסה כ-5 אחוזים מתקציב הקרן (רוב תקציב הקרן ממומן ע"י תמיכה של ועידת התביעות). רק בשנה האחרונה, בעקבות מסע הסברה אגרסיבי של ראשי קרן הרווחה בראשם יו"ר הקרן, זאב פקטור, החליט האוצר להקציב לקרן 32 מיליון שקל בשנת 2007 כתמיכה מיוחדת. אך גם סכום זה אין בו די, שכן מספר הנזקים לעזרה ולסיעוד גדל ביחס ישר להזדקנות אוכלוסיה זאת. זה לא עניין חד פעמי. הוא יהיה סופי כאשר אחרון הניצולים ייאסף אל עמו.

אולם זה לא הכול. הסיפור של חוק ניצולי השואה הוא סיפור עצוב ומעורר זעם ושאט נפש כאחת, סיפור שנמשך זה 10 שנים. הידיעה שנתפרסמה השבוע ולפיה פקידי האוצר מתנגדים לחוק ניצולי השואה, הוא ממוחזר או שידור חוזר, תוך שכתוב פה ושם. הוותק שלו הוא 5-4 שנים. כדי לעגן אחת ולתמיד את צרכיהם של ניצולי השואה ואת מעמד הארגון שמיצג אותם, יזם יצחק ארצי המנוח את "הצעת חוק ניצולי השואה". הדיונים התחילו עוד בתקופה שיוסי ביילין היה שר המשפטים, נמשכו עם יורשו בתפקיד צחי הנגבי וגם אחר כך. ניתנו הבטחות שלא מומשו.

במרוצת שנים אלה היו לפחות 7 יוזמות של חברי כנסת לחוקק חוק כזה. בחלקם עברו את הקריאה הטרומית במליאת הכנסת ואחר כך נקברו היוזמות בוועדות הכנסת. בתהליך זה היו פעילים יו"ר הכנסת דב שילנסקי ושבח וייס, וגם ח"כ אברהם הירשזון הגיש הצעת חוק דומה. ראול טייטלבאום מזכיר כי בזמנו כתב שבח וייס לנשיא המדינה: "לדאבון לב, ניסיון פרלמנטארי של עשר שנים לימדני שכל ניסיון חקיקה אשר ישפר את זכויותיהם של ניצולי השואה וכרוך בהוצאה ציבורית, נועד לכישלון. כאן מגלים יד קמוצה... הכול תקוע באוצר...זה סיפור ארוך ומתמשך של תלאות, של עלבון צורב, של זלזול, של אטימות לב, של קמצנות. אני אומר זאת על ממשלות שונות עם הרכבים פוליטיים שונים....".

אברהם הירשזון היה פעיל מאוד בזמנו בסוגיית שחיקת קצבאות האוצר לניצולי השואה על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. הוא היה בין היוזמים להגשת בג"צ בעניין זה באמצע שנות ה- 90 וכן פעיל בוועדת הכנסת לביקורת המדינה. כתוצאה מפעילות זו הוגדלו קצבאות אלה בזמנו ב- 25 אחוזים. אולם, שחיקתם נמשכה גם מאז בהשוואה לרנטות הגרמניות. הן בגלל בסיס החישוב של קצבאות האוצר והן בגלל התחזקותו של היורו בעשור האחרון. אני מבקש להוסיף כאן עוד גורם: ממשלת גרמניה איימה שאם לא יתוקן העוול, היא תוריד את הגמלה המשולמת על ידה. אולם גם אחרי התיקון המצב היום הוא רנטה מגרמניה על נכות של 25 אחוזים היא 420 יורו (2270 שקל). קצבה בסיסית של האוצר לאותו שיעור נכות היא 1070 שקל. משמע הרנטה הגרמנית היא יותר מכפולה.

ח"כ הירשזון הבטיח

הוא הבטיח לדאוג שמרכז הארגונים של ניצולי השואה יתוקצב כפי שצריך כדי שלא יעמוד בפני התפוררות - כפי שהוא עומד עכשיו.

הוא פעל למען "הצעת החוק של ניצולי השואה" אשר היה מעגן את הצרכים של ניצולי השואה, את מעמדם של המוסדות שמיצגים את ענייניהם,ואת מורשת תרומתם למען הקמת המדינה וחיזוקה. החוק לא נדון כלל.

הוא הבטיח לפעול למען הקבוצה שנקראת 1147 ,ניצולים שהיו במחנות עקורים ולא זכו להשוואת גמלת הפיצויים לרמה המקובלת. מאומה לא קרה.

הוא פעל למען השוואת הרנטה החודשית של מקבלתי פיצויים דרך לשכת הנכים במשרד האוצר, שהיא מחצית מן הרנטה שמקבלים ניצולים אחרים במישרין מממשלת גרמניה. העיוות לא תוקן.

יחסו החם והאוהד של אברהם הירשזון לנושא ניצולי השואה, צרכיהם הפיסיים והערכיים, לא היו לגביי סיפור ששמעתי אודותיו. ישבתי איתו בלשכתו בכנסת tete a tete ושמעתי מפיו על מחויבותו העמוקה והכנה. הוא חזר עליה במעמד הקמת המועצה הציבורית ל"פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה", ב"יד ושם" כאשר היה כבר שר בממשלה, שר התיירות.

העניין לא זז מכיוון שבמחסום עמדו ועומדים אנשי סיירת אגף התקציבים, וכאשר יסיימו את שרותם, מקומם מובטח להם בשוק הפרטי שישלם להם מאות אלפים לחודש.

מה שנעשה, גם בתחום הסיוע החומרי והנפשי לניצולי השואה וגם בתחום תיעוד תרומתם למדינה בא, כאמור, מצד "וועידת התביעות". מדינת ישראל שחבה חוב גדול לניצולי השואה, חוב חומרי עצום וחוב מוסרי וערכי, נשארה מאחור. ישובה כמו אותם שלושת הקופים. לא שומעים, לא רואים, לא מדברים.

ולכן מתבקשת פרוטקציה לקבל מה שמגיע לשרידי השואה - בזכות ולא בחסד, בכבוד ולא בהשפלה, בחום ולא באילוצים. ניצולי השואה מפנים, לאט לאט, את במת החיים ומישהו בממשלה הזאת, שבה מכהן אברהם הירשזון כשר האוצר, חייב לזכור ולהזכיר למי שלבם אטום ואוזנם ערלה, בראש וראשונה במשרדו שלו.

יש עדיין שרידי שואה בקהלינו שעברו את כל מדורי הגיהינום ובאו לכאן מרצון, כציונים, לחמו ואהבו את הארץ, וככלות כוחם הם נעזבו ולעת זקנה הם מושלכים - כאן בארץ חמדת אבות.