שלילת הגולה בציונות
עוד לפני קום המדינה, פיתחו זרמים מרכזיים בתנועה הציונית את המושג 'שלילת הגולה'. מושג זה זכה להגדרות מגוונות בכתביהם של הוגים ציוניים, אבל בסופו של דבר נתקבלה ההנחה לפיה משמעותו של המושג 'שלילת הגולה' פירושה: שלילת התרבות והדת היהודית, או לפחות שלילת התכנים היהודיים שנוצרו מאז בית שני - להוציא את התנ"ך - ועד ימינו כתוכן של זהות.
אישים מרכזיים, דוגמת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ברנר ואפילו בן-גוריון, ראו ביהדות ובמסורת היהודית איום על האב טיפוס הישראלי אותו ביקשו ליצור כאן בארץ. לא עוד ה'תלמיד חכם', הרכון חיוור פנים על דף הגמרא ומרים את משקפיו כדי להבין עוד פילפול בדברי רש"י או בדברי התוספות, כי אם יהודי חדש, שזוף, 'יהודי השרירים' כפי שהגדירו מקס נורדאו, גאה וזקוף, עובד אדמה, איש המעשים ולא איש השטעטל הגלותי. היהודי הנלחם, המתגבר על קשיים פיזיים, המתגבר על גיבנת יהדותו ופוסע בגאון על עבר העתיד, כשהוא משיל מעליו את קליפות הגמרא וספרות חז"ל ובורא את עצמו מן האין - מחדש.
אלא, שעל אף הרעננות ושובבות הנעורים המושכת שבהשקפה זו, יש להודות על האמת: רעיון 'שלילת הגולה' הציוני, היה לאידיאל שהפך ברבות הימים למנגנון השמדה עצמית ולאיום על הציונות עצמה. שלילת הזהות היהודית של העם, התקבלה על רבים וטובים אשר לא נתנו דעתם לכך שכאשר נוטלים מן הציבור את זהותו, ולא מציעים בפניו במשנה סדורה זהות אלטרנטיבית, נוצר וואקום תודעתי, זהותי ציבורי גדול, לתוכו נכנסים כל מיני זהויות. במקרה הישראלי/יהודי, אובדן היהדות - לא רק כדת, כי אם כתוכן תרבותי זהותי - הפך באחת רבים מבנינו נטולי הזהות לחסידים שוטים של מטיפי השינאה והארס האנטישמיים באזור ובעולם.
השנאה העצמית וההזדהות עם האנטישמים
מגמת השנאה העצמית, שנולדה עם אובדן הזהות היהודית וקבלת הזהות והתרבות הזרה כתוכן זהותי אלטרניטיבי, הולידה סטיות לאומיות מוזרות ביותר. יהודים תמכו בהיטלר, יהודים השתיקו את הגילויים הקשים על מעשיו של סטאלין, כדי לא לפגוע בסיכויי 'המהפכה הפרולטארית', יהודים סייעו ליוונים בעת העתיקה, ולמצרים בעת היותר עתיקה ועוד.
התופעה איננה חדשה והיא נמשכת גם כיום. כל הרואה כיום אנשי שמאל מרכזיים המצדדים במגמות אויבינו הטרוריסטים ומבינים ללבם, לא צריך להתפלא.
כבר ב-1936, כתב ברל כצנלסון את הדברים הבאים: "... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי יסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים (כזכור הערבים תמכו בנאצים בזמן בו נכתבו הדברים), שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - על ידע מצפוננו שקט". (כצנלסון, כתבים כרך ח', עמ' 18).
מעניין מה היו אומרים על הדברים שופטי העליון, הידועים באהבתם לעם ולמולדת. כצנלסון היה ללא ספק מושלך לכלא או נדרש להתנצל בפני הפוגרומצ'יקים היהודיים אשר שלחו ידם באחיהם ברוסיה, ובפני הפלשתינים, משתפי הפעולה עם הרייך השלישי.
כצנלסון מלין על תופעה מעניינת, בה יהודים המשתחררים מגיבנת יהדותם מבקשים להוכיח לעולם שהם יותר גויים מגויים ויותר קדושים מהאפיפיור ע"י כך שהם נלחמים מלחמת חורמה באחיהם היהודים האותנטיים. ההשתחררות מהעבר היהודי, המרד בעבר היהודי, וקבלה שלימה ומוחלטת של ההשקפות האנטי יהודיות האנטישמיות היתה לסימן ההיכר של היהודי החדש, שחונך על ברכי השקפת 'שלילת הגולה' הקיצונית.
דוגמה נוספת למגמה עליה הלין כצנלסון ניתן למצוא בדבריו של הסוציאליסט היהודי הנודע - אהרון ליברמן - עורך 'האמת', העיתון הסוציאליסטי הראשון בשפה העברית, אשר כתב ב'ופריוד' את הדברים הבאים: "המוז'יק הרוסי אחינו הוא; לגבינו, הסוציאליסטים, לא קיימת החלוקה ללאומים ולא החלוקה לגזעים (הדברים נאמרו לפני ג'ון לנון ולפני אביב גפן). אנו כולנו, היושבים ברוסיה, רוסים הננו."
במכתב מיום 19 באפריל 1980 אל הסוציאליסט הנודע סמירנוב, כותב ליברמן: "להוי ידוע לך כי דניאל (=ליברמן עצמו) ז'יד הוא... ובהיותו ז'יד הריהו קוסמופוליט; שום ארץ בעולם אינה יכולה לקשר אותו אליה בפטריוטיזם מיוחד... הוא יכול להיות רק קוסמו סוציאליסט (אם אפשר להתבטא כך). אבל הוא אינו ז'יד לאומני כל עיקר; הוא בין - לאומני ומשאלתו העזה ביותר היא שיעלמו... כל פילוג של בני אדם לאומות וכל חלוקה של כדור הארץ לטריטוריות...".
במקום אחר כותב ליברמן לסמירנוב: "אתה יודעי היטב, שאני שונא את היהדות, כשם שאני שונא כל מה שהוא לאומי או דתי... אני אינטרנציונאליסט הנני...". והמסקנה מכל השנאה השמאלנית הטיפוסית של ליברמן הוסקה אף היא בדברים מפורשים למדי: "כנגד אויבינו שלנו חובה עלינו להילחם בעצמנו" קבע בפסקנות. (יעקב טלמון, 'בעידן האלימות', עמ' 221 - 222).
השנאה העצמית כמדיניות הרשמית של ממשלת ישראל וכאידיאל של גורמים מרכזיים בשמאל הישראלי
צוואתו של ליברמן נתמלאה כידוע כאשר מדינת ישראל החליטה, באקט של כניעה מוחלטת ואימוץ טוטאלי של הערכים האיסלמו פשיסטיים של רשות הטרור הפלשתינית, לגרש אלפי מתיישבים יהודיים מבתיהם, על-רקע גזעני מובהק - פשוט משום שיהודים אינם מורשים לגור באזור שהטרוריסטים המוסלמים חפצים לעצבו כיודן ריין - להחריב את ישוביהם הפורחים של אותם יהודים, ישובים אשר חלקם נוסדו לפני 67 וחלקם אף לפני 48, וכל זאת תוך שימוש בצבא יהודי שהופעל נגד יהודים ולמען האינטרסים המוסלמיים של הטרור הערבי.
השנאה העצמית של ליברמן היתה תוצאת השקפתו האוניברסלית. ההשקפה הזאת, הקוראת לאהבה עולמית, למחיקת דתות - בשם האהבה, למחיקת מדינות וגבולות - בשם האהבה, למחיקת תרבויות והבדלי זהות - בשם האהבה, דבר אין לה עם אהבה ופלורליזם או עם מוסר ויסלח לנו ג'ון לנון. ההשקפה הזאת הולידה שנאה תהומית לאחר באשר הוא, משום שכל אחר בעל זהות נבדלת ושונה, לא יכול להתאחד עם 'העולם כולו' אם ברצונו להישאר 'אחר' ולשמור על זהותו, ובמקרה היהודי הדבר הוביל רבים מן הסוציאליסטים היהודים לשנאה עצמית ולהזדהות מלאה עם רוצחי היהודים שבכל הדורות.
לכן מסקנתו של ליברמן מתבקשת - 'חובה עלינו להילחם בעצמנו'. הגדרת העצמי הלאומי כאויב, היתה לתו ההיכר של ציבור גדול למדי בארץ, היונק את מימיו - ביודעין ושלא ביודעין - מן הנחלים העכורים של ליברמן ודומיו. אין זה מקרה ששם עיתונו של ליברמן, 'אמת', זהה לאותיות שבחרה מפלגת העבודה לפתקי ההצבעה שלה.
באותה רוח כותבים היום הוגים מרכזיים בישראל של היום, כאילו לא היתה היסטוריה וכאילו לא היו הדברים מעולם. הם מחנכים לאידיאל השנאה העצמית לקבלת ערכי הגויים ולהתבטלות מוחלטת, תוך שהם מחדדים ומגבירים את מגמות השנאה העצמית המסתתרת מאחורי רטוריקה אוניברסלית סטייל 'פועלי כל העולם', פסאודו הומניסטית סטייל 'הקץ לכיבוש' ואנטי מוסרית סטייל 'כל טרוריסט הוא בעצם לוחם חופש'.
את השנאה למתנחלים מצאנו כבר מראשית מעל ההתנחלות בגדה וברצועת עזה. רבין ז"ל אמר עליהם דברים שאיש לא היה מעיז לומר על הערבים, אויבינו המושבעים בלב ונפש: "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר - סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית." ('פנקס שירות', עמ' 551).
לא נפתח כאן בדיון בשאלה מי יותר מסוכן ל'דמוקרטיה הישראלית', מי שמכריז מלחמה על מלח הארץ כדי לרצות את אויבי העם או מי ששולחים את בניהם ובנותיהם להגן בחירוף נפש על יהודים באשר הם. עצם העובדה שראש ממשלה בישראל מסמן חלק חשוב ונכבד של הציבור כאויב ו'כסרטן בגוף האומה' היא אשר צריכה להדאיג את הציבור הישראלי.
למותר לציין שהפונדמנטליסטים מן השמאל לא בחלו בכל פנטזיה פרוורטית שהיתה להם כדי להילחם בבני עמם וכדי להציל את רצונם 'להיראות טוב בעיני העולם', ובייחוד בעיני האנטישמים. בספר שערכו חגי סגל ואורי אורבך, בשם 'והיום עוטפים בזה דגים', אספו העורכים שורה של קטעים מעניינים ביותר.
אסי דיין מופיע בספר זה כבעל הדברים הבאים: "לאזרח מן השורה מותר ללכת עם חזון, והחזון שלי הוא שאנחנו הולכים לקראת מלחמת אזרחים... אני מאמין שערביי ישראל כולם ילכו בקרוב עם השמאל, ויתחילו פרעות בישראל. אני ממש מאמין שתהיה מלחמת אזרחים על-רקע מדיני. אני חושב שיום אחד הממשלה תצטרך לירות בהם ואני מאמין לאנשי גוש אמונים כשהם אומרים 'על גופותינו' ולכן זה יהיה על גופותיהם". (דיין, העולם הזה, 4.7.79).
מדברי דיין עולה כי השמאל והערבים הם הצד הנאור, ואילו המתנחלים ואנשי גוש אמונים הם האויב המשותף לשמאל ולערבים, ויש להרוג אותו.
א.ב. יהושע ממש מייחל למלחמת אזרחים על אותו רקע באומרו: "וכיוון שכנראה בעוד חמש שש שנים תהיה לנו מלחמת אזרחים קטנה כאן (אין מה להיבהל מזה, הטובים שבעמים ניהלו מלחמות אזרחים) רצוי ככל האפשר לשמור על ערוצי התקשורת, פשוט כדי לצמצם את הנפגעים מכל צד." (מעריב, ראש השנה תשמ"ג).
חביב השמאל הנודע ודוס המחמד של מחנה 'השלום' קבע באותה רוח כי: "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. ולכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק." (הארץ, 27.9.85).
פרופ' שטרנהל, מומחה לפשיזם וחובב מושבע של הז'אנר, קבע נחרצות כי: "אי אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה ובאלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות עם טנקים על עפרה יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". (דבר, 15.4.88).
מאז הפליא ליעץ מר שטרנהל לפלשתינים מעל דפי עיתון הארץ, כשהמליץ להם לפצל את הציבור היהודי ע"י מיקוד הפיגועים במתנחלים, משום שפיגועים אלה נראים לציבור היהודי 'לגיטימיים' יותר.
קדושת הכוח והאלימות
דברים אלו אינם אלא מעט מזעיר, אבל הם מלמדים עד כמה עמוק חדרה ההשקפה של אהרון ליברמן, לפיה עלינו להילחם בעצמנו, ועד כמה מושרשת השנאה העצמית בתודעה הרקובה והמושחתת של רבים מאחינו השמאלנים.
תופעה מעניינת הראויה למחקר בפני עצמו נוגעת כמובן לכל סוגיית השימוש בכוח כנגד ה'הם' - כלומר: מתנחלים, חרדים, ימניים וכיו"ב. אנשי שמאל, אשר בנוגע למלחמה שיצרו כאן עם חימוש הטרור והבאת מרצחיו מן הפזורה הערבית למען 'השלום', מתנגדים בתוקף לשימוש 'בכוח', משום שלדעתם 'נגיע אל הפתרון רק סביב שולחן המשא והמתן', הפכו את ה'כוח' הצבאי ואת האלימות לכלי היחיד באמצעותו יש לגשת לכל סקטור יהודי בחברה הישראלית שאיננו 'הם'.
ואולם, האמת היא ש'כוח' הוא האמצעי היחיד שהוכיח את עצמו בהיסטוריה של המלחמות והמאבקים הלאומיים והבין לאומיים. השימוש בכוח הכתיב תמיד ובכל הנסיבות את תוצאות המו"מ שסיכם את המלחמה ואישר את תוצאותיה במסמכים מחייבים. כך היה עם גרמניה, שהוכרעה רק בכוח, כך היה עם אנגליה שעפה מכאן רק בגלל הכוח, כך היה עם צרפת שהוכנעה באלז'יר רק על-ידי הכוח, כך ארה"ב הוכנעה ע"י הווייטקונג בכוח, כך היה אתנו שהוכנענו ע"י החיזבאללה וע"י הטרור הערבי בגדה וברצועה רק בגלל הכוח, וכך קורה כיום בהרבה מקומות בעולם בהם סכסוכים צבאיים מוכרעים עפ"י מידת הכוח ומשך הזמן בו מוכנים הצדדים הניצים להפעיל אותו.
במקרה הישראלי, לבד מכך שלצערנו לא יהיה באזורנו שלום, לא משנה מה נהיה מוכנים לתת ומה שנעשה, הרי שמידת קיומנו כאן תלויה לחלוטין בשאלת הכוח שנהיה מוכנים להפעיל כדי להגן על הקיום היהודי בארץ ישראל, ובמשך הזמן בו נהיה מוכנים להפעילו. אם לשפוט לפי מה שקורה היום, מצבנו לא מזהיר, בלשון המעטה.
