בדיון שהתקיים לאחרונה בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, התייחס היועץ המשפטי לממשלה לעניינו של חיים רמון, והביע בהקשר זה את חששו כי: "גורמים מהלכים אימים על גורמי חקירה, ונגיע למצב שהמשטרה תפחד לחקור"
דברים מטרידים הם אלו. שכן משמעותם בעצם היא שכדאי ומשתלם לתקוף את גורמי החקירה - בין כדי להימלט מכתב אישום לחלוטין, בין כדי לקבל כתב אישום צנום ומדולדל.
אבל מה שבאמת מטריד הוא, שהפחד הזה של גורמי החקירה כבר טיפס ועלה למעלה אל פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה ושיתק גם אותם.
שאם לא כן, קשה להבין כיצד זה הניחו פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה - כיצד זה הניחו למתלוננת נוספת כנגד חיים רמון לעבור ככה סתם מול תחנת המשטרה, בלא לגבות ממנה את עדותה.
קשה להבין כיצד נמנעו פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מלהורות על חקירת טענותיה של אותה מתלוננת נוספת - טענות מפורטות המגובות בבדיקה במכונת אמת.
הנה ציטוטים מדבריה - מלפני כארבעה חודשים - של המתלוננת הנוספת, כפי שנמסרו לעיתונאי קלמן ליבסקינד ממעריב (הערת רקע: המדובר באחת מעובדות הכנסת, שחיפשה מקום עבודה חדש, ובמסגרת זאת מסרה לאנשים שונים בכנסת נייר של קורות חייה. אחד האנשים שקיבל ממנה נייר קורות חיים היה עוזרו האישי של חיים רמון בכנסת).
להלן הדברים:
"זה היה בערך לפני שלוש שנים, התחלתי לעבוד בכנסת רק כמה חודשים קודם לכן, וההיכרות שלי עם חיים רמון היתה שטחית מאוד. הייתי רואה אותו מדי פעם במסדרונות. הוא היה עובד לידי, אומר שלום ולפעמים גם מוסיף איזו הערה כמו 'הנה העובדת הכי יפה בכנסת' או משהו כזה...
... לא עברו חמש דקות מהרגע שנתתי לעוזר שלו את הדף ועד שהוא הגיע למשרד שלי ואמר לי שחיים קורא לי. הופתעתי מאוד מהתגובה הזריזה, ומיהרתי לחדר שלו. הכנסת היתה אז בפגרת הקיץ, ואני זוכרת שמעט מאוד אנשים הסתובבו בבניין. כשנכנסתי לחדר שלו הוא אמר לי לסגור אחרי את הדלת ולשבת. נשארנו בחדר רק שנינו. השיחה התחילה בכמה מילות נימוסין כאלה, שלא קשורות לעניין. הוא סיפר לי שבדיוק הוא חזר מנסיעה לחו"ל. שאלתי אותו מי עוד נסע איתו, והוא ענה לי: 'סתם חברי כנסת, אם את היית באה איתי היה יותר כיף'. ואז הוא המשיך והציע לי לעבוד אצלו, אבל לי היה ברור שזה לגמרי לא שייך. אנחנו באים משתי תפיסות עולם רחוקות מאוד. אני דתייה והוא חילוני, וגם העמדות הפוליטיות שלי לא קרובות לשלו. כשאמרתי לו את זה הוא אמר לי שלא זה מה שיפריד בינינו. הוא לקח את קורות החיים שלי ביד והציע שניפגש בבית קפה ונדבר על זה. השאלה הזאת הביכה אותי מאוד. התחלתי להבין לאן הוא מושך את השיחה, והכיוון הזה לגמרי לא התאים לי. מבחינת הגיל, האיש יכול להיות אבא שלי. הוא המשיך והציע שאתקשר אליו לטלפון הסלולרי, במקום להעביר את קורות החיים שלי לעוזר. עוד לפני שהספקתי לענות לו, הוא הציע שהוא יתקשר אליי לסלולרי. בכל השיחה הוא לא הביט בכלל בקורות החיים שלי, זה בכלל לא עניין אותו. בשלב הזה ניסיתי לחתוך את הפגישה. אמרתי לו 'תודה בכל אופן', וקמתי כדי ללכת. כשהוא ראה שקמתי הכל התחיל פתאום לקרות במהירות. לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא קם, הקיף את השולחן שהפריד בינינו ונעמד צמוד אליי עם הפנים אליי. ניסיתי לחשוב איך אני יוצאת מהסיטואציה הזו כמה שיותר מהר, אבל אז הוא הושיט אלי את הידיים שלו, הקיף אותי איתן, הצמיד אותי אליו וחיבק אותי אליו חזק מלפנים. פתאום, מצאתי את עצמי כבולה בזרועותיו המחבקות. קפאתי. לא יכולתי לעשות כלום, גם פיזית. ואז הוא קירב את הפנים שלו אליי וניסה לנשק אותי. ניסיתי להיחלץ ממנו. דחפתי אותו בחזרה בשתי ידיים. אמרתי לו 'חיים, לא', הסתובבתי ויצאתי מהחדר".
עד כאן ציטוטים מעדותה של עובדת הכנסת בפני העיתונאי קלמן ליבסקינד ממעריב. העיתונאי מוסיף ומציין שבדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת מטעם מעריב קבעה שהיא דוברת אמת בכל תשובותיה לשאלות הבאות:
1. לפני כשלוש שנים, כשעמדת לצאת מחדרו של רמון בכנסת, האם זה נכון שניגש אלייך, חיבק אותך והצמיד את גופך אליו?
2. בעת שרמון חיבק אותך, האם זה נכון שקירב את פניו לעבר פנייך?
3. כשרמון קירב פניו את לעבר פניך, האם זה נכון שהרחקת אותו בידייך מעלייך ועזבת את החדר?
וכיצד הגיב חיים רמון לטענות הללו? הוא פשוט טוען שהארוע המדובר אינו זכור לו. ובאמת, כיצד ניתן לצפות מבן תמותה שיזכור אם לפני שלוש שנים הוא שתה תה או קפה?
לא זה המקום לעסוק בהתנהלות כלי התקשורת סביב פרשת חיים רמון, וכיצד זה איפשרו לסיפור של המתלוננת השנייה לגווע אל תהום הנשייה.
אבל השאלה הנוקבת על מקומה עומדת: היכן הם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה? למה הם לא הורו לחקור? מה היו השיקולים? הייתכן שחששם שיואשמו ברדיפת חיים רמון שיתק אותם?
ומה על אינטרס הציבור? הרי הדברים זועקים לשמיים.
הרי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה יודעים היטב, שתלונה נוספת, אם היא מבוססת, יש בה כבר מימד של סידרתיות - על כל המשתמע מכך.
נחזור ונזכיר כאן שלוש מאמירותיו של חיים רמון במהלך משפטו:
- "הם סימנו מטרה ועשו הכל כדי להגיע אליה. החליטו שאני חרא שצריך לעוף לכלא".
- "הבנתי שאני נמצא בלב סיוט קפקאי. שמישהו החליט שמה שלא יקרה, יגישו נגדי כתב אישום".
- "אני קרבן של הפרקליטות".
אבל אמרנו כבר: משתלם לתקוף את גורמי החקירה. כי מסתבר שהטקטיקה הזו פשוט עובדת ומביאה תוצאות לא רעות.
ובשולי העניין: פורסם לאחרונה שראש הממשלה מתכוון להקים ועדת חקירה ממשלתית שתבדוק את תיפקוד הפרקליטות והמשטרה בפרשת רמון.
אנחנו בעד. יש לבדוק ולחקור לעומק ללא פשרות. ובכל הכיוונים!
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
