מיתוס הולך ומתנפץ

אחד העיקרים המהותיים, עליהם גדל והתחנך החייל הישראלי ומפקדיו הוא כי אין משאירים פצועים בשטח האויב. וכי יש לעשות כל שניתן בכדי להחזיר את החיילים לביתם. קולמוסים רבים נשברו על סיפורי גבורה של חיילי צה"ל ומפקדיהם כשאלו אף הקריבו את חייהם בכדי להציל את חבריהם וחייליהם. אולם, דומה, כי בעשור השנים האחרונות ערך זה של הצלת פצועים ואי השארתם בשטח האויב - הולך ומתנפץ.

כך קרה ב"קבר יוסף" כאשר נפצע חייל של צה"ל (מדחת יוסף), בעת מילוי תפקידו בהגנת מתחם הקבר. צה"ל לא חילץ את החייל עד שזה נפטר מפצעיו. הסברים רבים נתנו למחדל. כך למשל, היה מי שהסביר כי נעשו מגעים מדיניים עם הרשות בכדי שזו תחלץ אותו וכיו"ב. אולם, תירוץ אחד צרם לאוזן. קצין בכיר הסביר, כי אם כח של צה"ל היה פורץ למתחם הקבר בכדי לנסות ולחלץ את החייל הפצוע, אפשר היה, שהחילוץ היה מסתיים בעוד הרוגים של צה"ל. קרי: פעמים כדאי להקריב חיי חייל אחד או חיי מספר חיילים, בכדי למנוע את מותם של חיילים נוספים אחרים.

אפשר, שאותה הנחה בדיוק עמדה בפני מקבלי ההחלטות כששלושה מחיילי צה"ל נחטפו בגבול הצפון על-ידי החיזבאללה. לכן, לא נעשתה כל פעולה צבאית בכדי להציל אותם. הנחה זו, קיבלה, לצערנו, משנה תוקף בדבריו של ראש הממשלה מר אהוד אולמרט. זאת לאחר שבמפגש עם תלמידים מהצפון אמר אולמרט כי ישראל היתה יכולה להמשיך ולהילחם כדי לנסות ולהקדים את שחרור החטופים, אך גם לספוג עוד עשרות הרוגים. "מה היינו צריכים לעשות?", שאל אולמרט. "לגרום לעשרות משפחות שכולות נוספות כדי להקדים את שובם של שני אנשים, שאם הם חיים, ואני מקווה שהם חיים, אז מבחינתם זה לשבת עוד קצת בשבי או פחות קצת". וזאת עוד כשיש סיכוי שהחטופים בחיים. דומה, כי אם לא היו בחיים, לא היה כל תועלת בניסיון להשיבם.

לנוכח דברים אלו, עולה השאלה מה הם באמת הקריטריונים, לפיהם יש לנסות ולהציל חיי חיילים אשר נשלחו לבצע משימות בשם מדינה. כלום, על חייל לדעת שכשהוא יוצא לקרב או למשימה יכול להיווצר מצב בו המדינה תאמר לו: מכאן ואילך אתה לבדך?!

אין כל חוק צבאי או פקודת מטכ"ל כלשהי המסדירה עניין זה. מאידך, במשפט האזרחי, בעקבות המשפט העברי, קיים חוק מפורש בעניין זה - חוק לא תעמוד על דם רעך. השאלה היא אפוא, האם ניתן ללמוד בדרך של היקש בין הכללים האזרחיים לכללים הצבאיים?

מן המפורסמות שאינה צריכה עוד הוכחה, כי בהלכה היהודית ובמשפט העברי, החיים בכלל והצלת חיים בפרט, הינם ערך עליון והבסיס לקיומנו כעם. כבר בספר הספרים - בתנ"ך, בויקרא יט, טז, קיים הציווי האלוקי: "לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'".

כך פירש התלמוד הבבלי בסנהדרין עג, א את הציווי האלוקי:

"מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו - תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך".

התלמוד משתמש בשלוש סיטואציות, מהן ניתן להשליך על כל תחומי החיים ועל כל סכנת חיים היכולה לבוא לו לאדם. זאת ועוד, מלשון התלמוד ניתן להבין כי מדובר בחובה, שאינה נתונה לשיקול דעתו של אדם.

מאידך, הרמב"ם שינה את נוסח הציווי ופסק כי החובה להציל חיים, הנה כאשר המציל אכן יכול להציל. ובלשון הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, פ"א הי"ד:

",B>בכל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך... ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך". [ההדגשה שלי - י.ש.].

ויודגש: לא בכדי מביא הרמב"ם את ההלכה הנזכרת בהלכות רוצח ושמירת הנפש. אין ספק, כי לשיטת הרמב"ם יש לראות במי שיכול להציל נפש אחת בישראל ולא עושה זאת - כרוצח!!!

דומה, כי בעל הטור, היטיב לתמצת ולבטא את חשיבות הצלת החיים במשפט העברי ובהלכה היהודית, עת פסק בחו"מ סי' תכו, כי המציל נפש אחת "כאילו קיים עולם". הרשב"ץ (ר' שלמה בן צמח דוראן, מגדולי פוסקי אלג'יר במאה הרביעית), אף פסק כי יש לחלל את התורה כולה בכדי להציל חיי אדם - אפילו אם בעקבות הצלה זו יתארכו חיי האדם בשעה אחת בלבד. ראה: שו"ת התשב"ץ, ח"א, סי' נד.

על-פי המשפט העברי, הציווי לעשות ככל שניתן בכדי להציל חיים, מופנה בראש ובראשונה למנהיגי העם. כך למשל, פוסק הרמב"ם בהלכות שבת, פ"ב ה"ג:

"כשעושין דברים האלו [חילול שבת לצורך הצלת חיים - י.ש.] אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים... אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם?... [ההדגשה שלי - י.ש.].

אין ספק, כי המחוקק הישראלי, מודע היטב לחשיבות הצלת חיים במדינה דמוקרטית בכלל, ובמדינה יהודית בפרט. ידיעתו זו, באה לידי ביטוי, הלכה למעשה, בחקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח - 1998. וכך היא לשון החוק:

"חובה [ההדגשה אינה במקור] על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או בריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

בדברי ההסבר לחוק היטיבו חברי הכנסת להסביר עד כמה חשובה היא הצלת הנפשות על-פי הדין העברי. בכך, עשה כאמור, המחוקק עצמו, היקש בין חובת ההצלה האזרחית לחובת ההצלה היהודית.

חובת ההצלה מעוררת שאלות משפטיות, הלכתיות, מוסריות ואתיות, רבות. כך למשל, האם חובה זו הנה אבסולוטית, או שפעמים חובה זו נדחית מפני חובה אחרת? לדוגמא: האם חובת ההצלה נדחית כשהמציל מכניס עצמו לסכנה; מה הדין אם הניצול מצוי בסכנה ודאית, בעוד שהסכנה אליה יכול להיקלע המציל היא בספק?; האם יכול היחיד להקריב עצמו עבור הצלת חברו? או עבור הצלת הרבים? האם יש שאלה של קדימויות בהצלה? ועוד. אין זה המקום לעסוק בכל השאלות הללו. אולם, נעיר כי באופן עקרוני, חובה זו הן על-פי המשפט העברי והן על-פי החוק האזרחי, היא כאשר המציל אינו מסכן את חייו בכדי להציל את הניצול.

במשפט העברי, כבר קבע ר' עקיבא להלכה כי בדין האזרחי, "חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב, א). והוא הדין בחוק הישראלי, "מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". האם כלל זה חל גם בשעת מלחמה? מורשת הקרב היהודית גדושה בסיפורי הגבורה ההרואיים בה הקריבו חיילים ומפקדים רבים את חייהם בכדי להציל את חיי חבריהם ופקודיהם. לדעתנו, מעשים אלו הם ברוח המשפט העברי. וראוי שייושמו הלכה למעשה גם על-ידי קברניטי המדינה. ר' אליעזר וולדינברג נדרש לשאלה זו (שו"ת ציץ אליעזר, חי"ב סי' נז):

"ונשאלתי מה יהא הדין בזה במלחמה, אם חייל מחויב או רשאי להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל את חבירו החייל מסכנה ודאית, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב ואם לא ימהר ויחיש להוציא אותו מהשטח ימות בודאי מפצעיו, וכל הדומה לו."

וכך השיב:

"נראה דיש לומר דבמלחמה שאני, וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא שכל או"א מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה... ומכיון שכן מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי מלחמה, וכשם שהכלל של וחי בהם לא חל במלחמה, כך הכלל של חייך קודמים ג"כ לא חל במלחמה אלא כאיש אחד מחויבים למסור כאו"א את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו, ונכנס זה ג"כ בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה... כל או"א מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס א"ע עי"כ בודאות לידי ספק סכנה, וכן אפילו כשספק השקול הוא גם על חבירו אם בלי הצלתו ישאר בחיים או ימות או יהרג... וזהו מהלכות ציבור."

בשעת מלחמה חובת ההצלה הינה חובה אבסולוטית. חובה זו קיימת גם כאשר המציל מסכן את חייו שלו. לשיטת הרב וולדינברג חובה זו בעת מלחמה הינה חובה שקיומה של מדינת ישראל תלוי בה. כל חייל היוצא לקרב חייב לדעת שחבריו בכלל והמדינה בפרט, יעשו כל אשר לאל ידם בכדי להצילו במידה ויקלע לסכנה כלשהי, שכן אם לא, אף חייל לא ירצה לצאת לקרב. מצב דברים כזה, יסכן, כאמור, את המשך קיומה של מדינת ישראל. אפשר שבדברי אולמרט הנזכרים יש בכדי להביא לחוסר מוטיבציה בקרב בני נוער הרוצים להתגייס לצבא בכלל וליחידות קרביות בפרט. טוב היה אילו דברים אלו לא היו נאמרים.