פסק הדין של בית המשפט העליון בנושא הרכוש המשותף של בני זוג, הינו מהחשובים והמשמעותיים שהתקבלו אי פעם בתחום הלכות הרכוש. אמנם, פסק הדין מתייחס לתקופה שלפני צאתו וכניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון משת 1973, אבל הוא קובע עקרונות חשובים ביותר אשר ניתן להסיק אותם ולהשליך אותם לכיוון החוק.
עם זאת, חבל שלא היתה לאורך פסק הדין התייחסות לחוק באופן ספציפי, אף כאמרת אגב, שכן רוב בני הזוג אשר מגיעים לפתחו של בית המשפט, חלות עליהם הוראות החוק, ולא הלכת השיתוף שאליה מתייחס פסק הדין, שתחולה עד לשנת 1974. חבל שפסק הדין לא נכתב לפני 15 שנה, שכן היום הוא מיושן ופחות רלוונטי למרבית הזוגות. עם זאת, השימוש שעושה בית המשפט העליון בקניין דחוי, מקורו בקונספט שבחוק יחסי ממון, אשר על פיו בין בני הזוג יש הפרדה עד ליום תום איזון המשאבים, כלומר תום הנישואים או מוות של אחד מבני הזוג.
ספק אם נעשה צדק כלפי הנושים, במקרה שנדון בפסק הדין. שכן במקרה זה, על פני הדברים, האישה אשר ביקשה להגן על מחצית הדירה שלא רשומה על שמה, לא היתה בסכסוך אמיתי עם הבעל, ולכן קשה לטעון שבעלה פעל מאחורי גבה וללא הסכמתה כאשר התקשר עם הנושים. ספק באם הנושים זכו בפסק הדין להגנה על האינטרסים שלהם, שכלל לא באו לידי ביטוי לאורכו.
מאידך-גיסא, בפסק הדין יש גדולה מבחינת הדרך שבה הוא מתייחס ליחסים העדינים והמורכבים ביותר של זכויות קנייניות של בני זוג במסגרת מערכת הלכת הרכוש המשותף, הן בינם לבין עצמם והן בינם אל מול צדדים שלישיים. העיקרון הגדול עליו מגן בית המשפט העליון הוא על נכסים משפחתיים, קרי דירת המגורים שלהם. למרות היותם של בני הזוג שותפים בחובות, הרי כאשר בן זוג אחד הינו בעל חוב כלפי צד שלישי, הצד השלישי לא יכול להיפרע כלפי בן הזוג השני, אלא כאשר הגיע המועד הקריטי, כלומר כאשר החיים המשותפים של בני הזוג מתפרקים. עד אז כל צד עומד בנפרד כלפי הצדדים השלישיים עם חובותיו הוא.
המציאות מחייבת הוצאת דירת המגורים והרכוש המשותף, שלאישה יש בהם זכות מעין קניינית, מידיהם של נושים של הבעל, אף אם הם רשומים רק על שם הבעל. אלא בנסיבות שבהן הנושים מקבלים את הסכמת שני בני הזוג להתקשרות. לסיכום, התוצאה של פסק הדין חשובה ביותר להגנה על זכויות של האדם הפסיבי בחיי בני הזוג, אשר אינו שותף לקבלת החלטות כלכליות. בהתאם לפסק הדין אין צורך לבדוק אם יש הפרת נאמנות כלפי צד ג', מצד בן הזוג אשר התקשר עמו, אלא בכל מקרה לא לאפשר פגיעה בזכות בן הזוג השני בדירת המגורים.
יש להתייחס במידה זו לא רק כלפי הקניין המשפחתי הטהור, אלא לכל הקניין שבבעלות בני הזוג. למעט כאשר בן זוג מנהל עסק כאישיות נפרדת לחלוטין או כבועה סגורה בפני עצמה, שבה יכול לעשות כרצונו.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
