תיקים באפלה

במאמרי הקודם 'הכחשת שואה בישראל' שפורסם כאן באתר 'מחלקה ראשונה' הצגתי בפני הקוראים שורה של ציטוטים הנעים בין תמיכה מוחלטת בנאצים ובנאציזם בזמן אמת, לבין ניסיון מתמשך של גורמים עוינים לצמצם או למחוק את זכר השואה 'למען העתיד'. המשותף לכל אותם גורמים הוא היותם אנטי ציוניים, או אנשי שמאל מן הזרם המרכזי אשר סבורים כי זכר השואה פוגע באידיאל הפוליטי שבו הם מאמינים.

רוב אנשי השמאל האמורים מככבים באתרי האינטרנט של מכחישי השואה ובאתרים ניאו נאציים בעולם. איש מהם לא הועמד לדין בארץ, אף שרובם מקבלים שכר מאזרחי ישראל באמצעות משרד החינוך.

התגובות למאמרי הנזכר היו רבות. אחת מן התגובות היתה של פרופ' סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה. פרופ' פלאוט ניסה להגן על זכר השואה ועל מדינת ישראל מפני אחד ממשמיציה המפורסמים, וגילה כי ציונות וביקורת לגיטימית על גורמי שמאל רדיקאליים אנטי ציוניים ופרו פלשתינים מהווים עבירה חמורה על החוק בישראל.במבחן המציאות נמצאת מורשתו של אהרן ברק – אקטיביזם שיפוטי, פוסט ציונות, תמיכה בנארטיב הפלשתיני וכיו"ב – מפעפעת אל תוך מערכת המשפט כולה והופכת את מוסדות המשפט במדינת ישראל לאיום קיומי על הציבור היהודי בארץ. יתר על כן, איום זה מתפשט ומתרחב והופך איום על ערכים ששופטי ישראל עצמם אמורים להגן עליהם, כגון: חופש הביטוי והביקורת, החופש האקדמי, מניעת תמיכה גלויה באלימות ובטרור, ומניעת פגיעה בזכר השואה. כל הערכים הללו נרמסו והיו כלא היו בפסק הדין של כבוד השופטת רים נדאף מנצרת.

השתלשלות האירועים

ביום 25.2.01 פרסם פרופ' סטיבן פלוט מאמר באתר האינטרנט OPINIONET תחת הכותרת: "HAARETZ PROMOTES JEWISH FOR HITLER”. במאמר זה התייחס פרופ' פלוט לביקורת אוהדת שפרסם ד"ר נווה גורדון מאוניברסיטת באר שבע בעיתון הארץ, על ספרו של מכחיש השואה היהודי נורמן פינקלשטיין "תעשיית השואה". פינקלשטיין האשים את ישראל ואת התנועה הציונית בניפוח ציני של ממדי השואה, ובכך שהיהודים מנצלים את הנראטיב המקובל ואת 'מיתוס ששת המיליונים' כדי לנשל את הערבים מאדמתם בחסות התמיכה המצפונית של הקהילייה הבינ"ל.

טענה זו מקובלת היום על רוב ההיסטוריונים החדשים, והיא מוכרת בעולם האקדמי במדינות אירופה ובארה"ב כאחת הטענות העיקריות של מכחישי השואה המפורסמים ביניהם אירווינג, חומסקי, פוריסון ואחרים. נווה גורדון קיבל את טענתו העיקרית של פינקלשטיין, תוך הסתייגות מינורית. לדעת גורדון ניצול השואה כדי לסחוט כספים מן הגרמנים זה פשע.

ביום 3.2.02 פרסם הפרופ' פלוט רשימה נוספת באתר www.conservativetruth.org, תחת הכותרת: "JUDENRAT FOR PEACE”. במאמר זה כינה הפרופ' פלוט את ד"ר גורדון כמי ש'שואף להיות יודנראט', לאחר שגורדון עלה עם חבריו להגן על יאסר ערפאת במוקטעה תוך הפרה של צו אלוף מפורש. נזכיר כי עלייה לרגל זו של תומכי ערפאת וחובבי הז'אנר האשפ"י, למען 'השלום' כמובן, שנסעו להגן על ערפאת בגופם אירעה סמוך לשורה של פיגועי טרור רצחניים, אשר לרובם היה אחראי ערפאת, בהוראות והנחיות ובמימון. ערפאת התבצר במוקטעה ברמאללה יחד עם רוצחי השר רחבעם זאבי ז"ל ועם גורמי שמאל פרו אש"פיים וביניהם הד"ר גורדון.

שתי הרשימות הללו, וליתר דיוק שתי הכותרות שנבחרו ע"י העורך לרשימות הללו, העלו את חמתו של הד"ר נווה אשר הגיש נגד הפרופ' פלוט תביעת דיבה בבית משפט השלום בנצרת. בפסק דין קיצוני ביותר, החליטה כבוד השופטת רים נדאף להרשיע את הפרופ' פלוט בעבירה על חוק איסור לשון הרע.

הפוסל במומו פוסל

נווה שנעלב עד עמקי נשמתו מהכינוי 'שואפים להיות יודנראט', מככב תדיר באתרים של מכחישי שואה בארץ ובעולם, דבריו מצוטטים בהרחבה באתרים ניאו נאציים בארה"ב ובאירופה, לצד דבריהם של 'אנשי שלום' אחרים, ובביקורתו כנגד ראשי המדינה הוא לא בוחל בכינויי גנאי 'לגיטימיים', דוגמת 'רוצחים', 'פשיסטים', 'פושעי מלחמה'. את נתניהו כינה נווה כממשיך דרכו של יגאל עמיר, את אמצעי ההגנה שנוקטת ישראל נגד חבריו 'לשלום' בניסיון נואש למנוע את הטרור הערבי הוא משווה לפשעי הנאצים, דבריו אלה צוטטו בעיתון המצרי 'אל אהראם'.

נווה מככב תדיר בעצומות הקוראות להטיל חרם על ישראל, הוא הכריז לא פעם כי מדינת ישראל מתכננת פשעים נגד האנושות, הוא כינה את ישראל במאמריו 'מדינת טרור' המפעילה 'טרור מדיני' שאינו שונה לדעתו מכל טרור אחר. עוד טען נווה בהקשר זה כי ישראל מבצעת עינויים, מעשים פליליים ומפרה באופן שיטתי זכויות אזרח. נווה כינה את שרון ואת ברק 'פושעי מלחמה', עוד טען נווה כי נתניהו הוא מרגל, מחבל ופושע, את התנועה הציונית בארה"ב הוא מגדיר 'גזענית'.

יומיים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים טען נווה שהטרור מבוסס על טענות מוצדקות נגד אי צדק. בנוסף השווה גורדון את ישראל למשטר האפרטהייד וטען כי ראש הממשלה 'חוגג' רצח המוני של פלשתינים. במאמר אחר הסביר גורדון כי ראש ממשלת ישראל שואף למלחמה שבה ישפך דם יהודי רב כדי לזכות בלגיטימציה ממדינות העולם שתאפשר לו לפתוח במלחמה כוללה ולהרחיב את גבולות ישראל.

נווה הצדיק מפורשות את השימוש הערבי באלימות ובטרור בטענה כי ישראל וראשיה מבינים רק את שפת הכוח. עוד האשים את ישראל בביצוע מעשי טבח ופשעי מלחמה. גורדון הביע תמיכה גורפת בסרבנות הבלתי חוקית. דבריו אלה זיכו אותו במקום של כבוד באתר של דייויד אירווינג, מכחיש השואה האנגלי, ב'אל ג'זירה', ב'אל אהראם', באתר 'האינתיפאדה האלקטרונית', באתר ISM התומך בגלוי ב'מאבק המזויין' של הפלשתינים, ב'רדיו איסלאם', באתר האנטישמי COUNTERPUNCH, המפיץ האשמות אנטישמיות כנגד יהודים.

כל היהודים המפורסמים באתר הים אנשי שמאל. קוקבורן, מפעיל האתר ואנטישמי ידוע, טוען כי היהודים מפיצים אנתרקס ושהיהודים ביצעו את הפיגוע בתאומים. נורמן פינקלשטיין מכחיש השואה הנ"ל פרסם כמובן את דבריו של נווה באתר הרשמי שלו. כל המקורות הללו עמדו לנגד בית המשפט, והם מצורפים בנספחים לערעור שהגיש פרופ' פלוט. ביהמ"ש התעלם מהם כליל ופסק את אשר פסק בהסתמך על שתי כותרות שניתנו לרשימותיו של פרופ' פלוט ע"י העורך. למותר לציין כי על כל פעולותיו ומאמריו של גורדון נווה לא סבר איש כי יש להעמידו לדין. גם לא על פעילותו למען ערפאת בניגוד לחוק, וגם לא על הבעת תמיכתו המפורשת באלימות הפלשתינית נגד אזרחי ישראל ובוודאי שלא על האכסניות הניאו נאציות, פרו פשיסטיות, אנטי ישראליות ואנטישמיות שנתנו לנווה במה.

עיונים בפסק הדין

כאמור, פסק הדין מאפשר לקורא הצצה נדירה אל נבכי תודעתה הקיצונית של כבוד השופטת נדאף, ובמקביל מעלה תמיהות על גבי תמיהות באשר למידת כשירותה של כבוד השופטת לכהן במעמד ובתפקיד בו היא מכהנת. לבד מזוטות, דוגמת קביעתה המוזרה של השופטת לפיה ניתן להרשיע אדם על סמך כותרות שניתנו למאמריו על-ידי עורך, או שהעברת מסמך במייל, גם אם לא המעביר כתב אותו, יכולה להיות פעולה מרשיעה, עלו בדברי השופטת כמה וכמה פנינים והגיגים בעניינו של נווה ובעניינו של פינקלשטיין.

דבריו של גורדון בשבח ספרו של פינקלשטיין מחייבים התייחסות לפינקלשטיין עצמו. נורמן פינקלשטיין נחשב ברחבי העולם למכחיש שואה יהודי המפרסם את דעותיו באתרים ניאו נאציים, פרו טרוריסטיים איסלאמיים, ובאתרים אנטישמיים שונים. "הליגה נגד השמצה" בארה"ב הכריזה עליו כעל מכחיש שואה. ה'ניו-יורק טיימס' השווה את ספרו ל"פרוטוקולים של זקני ציון" ועוד. נורמן פינקלשטיין תמך בגלוי בחיזבאללה במלחמה האחרונה כשהצהיר מפורשות: "אני אומר זאת ללא פחד – למען אלו המאמינים בחירות ויושר, אנו כולנו חיזבאללה כעת".

פינקלשטיין הפסיכוטי זכה לכינויי שבח מדהימים פרי עטו של נווה. בדומה לעו"ד שמאי לייבוביץ' אשר כינה את ברגותי 'משה רבנו' של הדור הזה, קבע נווה כי פינקלשטיין מכחיש השואה האנטישמי שווה במעמדו ובפועלו לנביאי התנ"ך. דבריו התקבלו על דעתה של השופטת רים נדאף, שאף טרחה והוסיפה כמה פניני הגות ומחשבה משלה בנושא.

החל מסעיף 24 בפסק הדין המוזר של כבוד השופטת נדאף, מוצאים אנו דברים מוזרים שיכולים היו להיחשב, ואכן נחשבים, בכל מדינות העולם המערבי כסותרים לחוק. בכל מדינות העולם המערבי אמרנו, להוציא את מדינת היהודים כמובן. וכה כותבת השופטת נידאף: "עדים אנו לפעמים לתופעה שכל מי ש'מעיז' לבדוק את אירועי השואה או ממדיה, מכל בחינה שהיא, אם זו מבחינה אנושית, היסטורית, מדעית, פוליטית וכדומה, הופך ישר להיות מושא התקפה והאשמה כאנטישמי ומכחיש שואה... התופעה עוד יותר מתחזקת עת מוצגים נתונים עובדתיים או דעות ותיאוריות אודות השואה השונים מהנתונים שפורסמו אודות השואה עד כה ואשר סוטים מהקונסנזוס הידוע. תופעה זו איננה מובנת ואיננה מוצדקת לטעמי... לא ניתן ולא ראוי להפוך את נושא השואה ל'טאבו', לנושא שאסור לדבר עליו, לחשוב מעברו, ללמוד אותו ואודותיו ולנתח אותו אלא בתחום הקונסנסוס ו'המותר'...

מעבר לכך, השואה אירעה בימי מלחמת העולם השנייה, ומאז עברו עשרות שנים, והעולם כולו עבר שינויים רבים, מדינות קמו ומדינות נעלמו, והשואה גררה אחריה השלכות ואירועים רבים, הן בקרב העם היהודי והן בקרב עמים אחרים בעולם. ספרו של פינקלשטיין... אינו עוסק בעיקרו באירוע השואה עצמו, אלא בשימוש שעשה העם היהודי או מי מטעמו כנטען, באירוע השואה, לצורך גיוס כספים או הקמת מדינה על אדמות של עם אחר...".

בדבריה מקבלת השופטת נדאף את עיקרי טענותיו של נווה ושל פינקלשטיין, מבלי כמובן לקרוא את ספרו של פנקלשטיין. היא מטילה ספק בממדי 'האירוע' כפי שהיא מכנה את השואה, היא קוראת לתת לגיטימציה ל'נתונים עובדתיים או דעות ותיאוריות' אשר 'סוטים מהקוסנזוס הידוע'. ומהו 'הקונסנזוס הידוע' ממנו יש לסטות? היא קוראת שלא להפוך את נושא השואה 'לטאבו', ועלינו לשאול מיד אם באותה נשימה הייתה כבוד השופטת קוראת שלא להפוך את 'הנראטיב הפלשתיני' ואת 'הנקבא' לטאבו? או שלא להפוך את 'מיתוס הפליטות' המנופח ל'טאבו'? ועוד עלינו לשאול, אם נושא השואה לא ראוי להיחשב 'טאבו' במדינת היהודים אזי תואיל השופטת להשכילנו מרוחב דעתה ולומר לנו איזה נושא כן יחשב ל'טאבו' בישראל?

עוד יש לתת את הדעת לכך שכבוד השופטת קובעת מפורשות כי פינקלשטיין אינו עוסק בשואה בספרו אלא בניצול ה'אירוע' 'לצורך גיוס כספים או הקמת מדינה על אדמות של עם אחר'. נדמה לי שבדבריה של השופטת יש משום עבירה על החוק לכאורה. היא מגלה את דעתה המלומדת, מבלי שקראה את ספרו של פינקלשטיין, ואו את החומר שצורף לכתב ההגנה, הן בענייני שואה והן בענייני ציונות ומדינה. שופטת מכהנת בישראל שומטת בפסק דין מפורש את הזכות ההיסטורית והטבעית של העם היהודי למדינה בארצו ההיסטורית, שנקבעה ככזו עוד הרבה לפני היות 'עם אחר' בעולם ועוד הרבה לפני הולדת מוחמד.

באותה רוח גילתה השופטת המלומדת את דעתה בעניין תמיכתו של נווה בערפאת, עת הגיע למוקטעה בניגוד לחוק באמרה כי: "פעולות ההזדהות או המחאה שביצע התובע, עת ביקר את יאסר ערפאת... במוקטעה ברמאללה, היא פעולת הזדהות ותמיכה בדמות פוליטית ציבורית...", לא טרוריסט, לא רוצח המונים, לא מממן טרור כי אם 'דמות פוליטית ציבורית'. ועל כן לדעת כבוד השופטת המלומדת אין: "לאסור על פועלו של התובע (נווה גורדון) או כל אדם אחר עת בא הוא לבטא את תחושותיו ואמונותיו, ע"י הזדהות עם יאסר ערפאת כמנהיג של העם הפלשתיני...".

נו, הנה כי כן תמיכה ברוצח המונים, בניגוד לחוק, תוך הפרת צו אלוף מפורש בנושא הפכה לפעילות הזדהות חוקית בעיני ביהמ"ש המכובד בנצרת. לכן קובעת השופטת בלשונה הזהב, תוך התעלמות בוטא מכל החומר המתועד שעמד לרשותה, כי: "גם אם התובע הביע הזדהות פוליטית עם יאסר ערפאת כשהיה כלוא ב'מוקאטעה' אין בכך להוכיח, ולו לכאורה, כי התובע תומך בפעולות טרור או כי הוא פועל למען השמדת העם היהודי או מדינת ישראל". ואולם כאמור טענתה זו של כבוד השופטת לא יכולה לעמוד לנוכח שפע המאמרים של נווה בהם הוא הצדיק את הטרור, קבע כי ישראל מבינה רק כוח, והכריז כי הפתרון יהיה במדינה דו לאומית, לאמור בפירוק מדינת ישראל כמדינה יהודית.

אחת הטענות של השופטת היתה כי עברו של נווה, כחייל בצנחנים ומאוחר יותר כנכה צה"ל, מחסן אותו מביקורת מן הסוג שהטיח בו פרופ' פלוט. טענה זו עולה לא מעט בדברי הפוסט ציונים המשתמשים בעברם הצבאי כבעלה תאנה שנועד להסתיר את ערוות דעתם המשובשת והמושחתת.

ובכן, נזכיר כאן כי אורי אבנרי, אשר מכחיש בכתביו את עצם קיומו של העם היהודי, היה גיבור מלחמה במלחמת השיחרור. נחום מנבר, שתרם כספים רבים למפלגת העבודה וליצחק רבין ז"ל, מכר נשק לאירנים שחימשו באותה עת את החיזבאללה, וזאת אף ששירת בצנחנים. אודי אדיב שהורשע בריגול שירת אף הוא בצבא. נועם חומסקי שכתב הקדמה לספר של מכחיש שואה מפורסם הוא בן לניצולי שואה בעצמו. שרגא עילם שמנסה אף הוא לצמצם את ממדי השואה כדי לתת לגיטימציה לאירנים להתחמש בנשק גרעיני, הוא נצר למשפחה שהושמדה בשואה.

חלק גדול ממנהיגי השמאל הרדיקאלי אכן שירתו בצבא, וחלקם בנים לניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, ומסתבר כי שירות צבאי, או היות אדם ניצול שואה, איננו מחסן איש מפני טמטום ורשעות, אך כבוד השופטת נדאף סבורה כנראה אחרת.

לאור האמור ולאחר שלימדה אותנו כבוד השופטת פרק בהלכות מוסר, בקיאות בקריאת מאמרים – ולא רק כותרות – ציונות, שואה והכחשתה ועוד, פנתה כבוד השופטת לצד המעשי וקבעה נחרצות: "לסיכום, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 80,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.1.03 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח ושכר טירחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח ומע"מ.

ומה הלאה?

מובן כי לא בכדי בחר נווה גורדון מירושלים לתבוע את פרופ' פלוט מחיפה בנצרת דווקא. נדמה כי בחירת ביהמ"ש קבעה במידה רבה את התוצאה. אמנם, על פניו נראה כי ישנו סיכוי לא רע שבערעור תדחה עתירתו של נווה גורדון, ואולם מה משמעות הדברים מבחינתם של הפובליציסטים הציוניים בארץ אוכלת יושביה. אפילו אם ינצח הפרופ' פלוט בערעור, נוצר כאן מצב של הפחדה ושל סתימת פיות הנתמכת בבית משפט עוין.

אדם הכותב מאמר בעד מדינת ישראל חייב לקחת בחשבון שנים של ריצות לדיונים בבתי משפט מרוחקים, תשלומי שכר טירחת עורכי דין. הפסד בערכאה ראשונה והמשך דיון של חודשים ארוכים בערעור. ולעיתים אף יותר מכך. פרופ' פלוט עצמו, גילה נכונות להסיר את מאמריו מן האתרים הנ"ל, בתמורה להסרת התביעה.

נזכיר כי חברי הזרם הפוסט ציוני בארץ ממומנים עפ"י רוב ע"י גורמים עוינים, וכאלה לא חסרים לצערנו, ובעיקר ע"י האיחוד האירופי, ולכן הם מוכנים להגיש תביעות אין סוף, גם כאשר ברור להם כי הם עומדים להפסיד, אם בשלב המשפט ואם בערעור, זאת כדי להתיש את הכותבים הציוניים בארץ ולהביאם לכלל פחד ומורא מפני הטרטור ועוגמת הנפש הצפויים להם עד הניצחון. בתי המשפט בערכאות גבוהות יותר גילו את דעתם. דוגמה לכך ראינו בהכשר שנתנה השופטת דורנר למוחמד באכרי וליצירתו שאיננה אלא ביטוי נוסף לז'אנר 'האמנותי' של עלילות הדם האנטישמיות בעבר.

למותר לציין שכאשר יהודי 'פגע' ברגשות הציבור המוסלמי, וביקש את הגנת ביהמ"ש על החופש האמנותי שלו, כפי שקיבל בכרי שפגע ברגשות היהודים, נדחו הדברים על הסף. דוגמה לכך מצאנו בעניינה של טטיינה סוצקין שציירה את 'כרוז החזיר' הנודע, ונשלחה לשנתיים מאסר בפועל ע"י ביהמ"ש. למותר לציין כי יצירתה של סוצקין השפיעה הרבה פחות מיצירתו של באכרי, ואולם למרות זאת ביהמ"ש סבר אז כי יהודים הם יצורים חסרי רגש ולכן אי אפשר לפגוע ברגשותיהם ואילו הערבים ראויים להגנה מכל ביטוי אמנותי ביקורתי כלפי נביאם.

נדמה כי יותר מכל, זאת היא מורשת אהרן ברק האמיתית: בינוניות פונדמנטליסטית בעליון, כפי שניכר מהתבטאויותיהן ומעשיהן של ארבל וביניש, ובינוניות פונדמנטליסטית בערכאות התחתונות בדמותה של השופטת רים נדאף.