הימים הם ימי החורף, והלילות הם, באופן מפתיע, לילות החורף. הקור חודר לעצמות ומיטב שמיכות הפוך מסייעות לי במאבקי הצודק. אלה הם הרגעים בהם אני נזכר בצבא, בלילות קפואים עם שלוליות של טירונות, עם מגדלי שמירה של קורסים ועם מרדפים אחרי חיילות עצלניות שמתחבאות מהקצין הפסיכופט. עם כל הזכרונות, אני מאושר להיזכר שאני כבר לא שם.
אני יודע, בדרך כלל כשאנשים נזכרים בצבא, הם נזכרים במעללים ובחבר'ה ומתגעגעים לימים שהם היו צעירים וטיפשים. אלא שאני קוללתי בזיכרון חד כתער ומדוייק כפצע של גילוח, ואני זוכר את הכל. לכל אותם חובבי נוסטלגיה אני אומר - נוסטלגיה היא לא מה שהיה פעם (או שאולי בעצם כן), הנה אחזיר אתכם אל הזיכרון הצבאי הקולקטיבי של כולנו.
נתחיל עם חבר ותיק - העוף הצהוב. זוכרים, בטירונות? בתוך האוהל של חדר האוכל, לאחר שעמדתם בתור ארוך עם צלחת פלסטיק כתומה וסכין ללא מזלג בידכם, חיכה לכם מיכל מזון עם השם האירוני "גסטרונום". בתוכו נחו פרוסות של ספק-בשר בצבע עוף-ווייט, עטוף מצדדיו בנוזל צמיגי צהוב זרחני. הטעם היה פחות מוצלח מהמראה, וכאב הבטן של אחרי האוכל שלח אתכם לפגוש צמד צבאי מיוחד אחר - החובש והרופא. החובש הוא גירסה מתוחכמת של פוליגרף, אלא שלא ניתן לצאת בה דובר אמת לעולם. תשובתו הקבועה היא "קח אקמול, זה יעבור".
הרופא, לעומתו, הוא אדם עם השכלה רבת שנים, שבמקום להתמחות במקרים נדירים בבתי חולים יוקרתיים, נשלח לשמש כגננת בשבט דוב המערות ולפתח מומחיות מרשימה בשפשפת. אין לצפות ממנו להרבה. מישהו שכן ניתן לצפות ממנו לדבר או שניים הוא רס"ר האפסנאות. אקדח גדול תחוב במכנסיו והעולם כולו נמצא במחסניו (וגם בבגאז' של האוטו שלו, בדרך לאחסנה בביתו).
הוא מעביר את ימיו בקריאת עיתונים מרובי תמונות, משחקי דומינו סוערים עם רס"רים אחרים וחלוקת פקודות אקראיות לע(ו)בדי הרס"ר שבבעלותו. הם, מצידם, מכירים בכוחם ככרובים ושרפים עלי אדמות ומתנהגים בהתאם. תמיד ניתן לראות אותם בהילוכם הטווסי, פוסעים אל עבר הרכב המונע רק לצורך שינה ממוזגת בתוכו.
דמויות רבות סקרנו כאן, אך מה הן עושות כל יום, כל היום? התשובה המיידית היא "לא כלום", אך זו תשובה אופטימית. תירוץ צבאי ידוע הוא ש"מי שלא עושה, לא טועה", לכן המערכת כולה משתדלת לייצר טעויות כפי יכולתה. ומכיון שבארגונים כאלו העניין החשוב הוא הכסף והזמן שהושקעו (ולא, חלילה, הצלחה), מפנים את כל המשאבים כדי לייצר רעש.
אני יכול לספר כאן סיפור מצחיק על איך הצבא משלם כדי שייקחו ממנו מתכות יקרות, רק בגלל שההליך למכירת המתכות עלול לעייף את העוסקים במלאכה; אני יכול לספר איך קצין בכיר נגש בקצינה שלו, הכריח אותה לכתוב עבורו עבודה אקדמית (בשעות הפעילות כמובן) ועוד צעק עליה שתכין אותה מהר יותר; אך תמונה אחת שהפיץ בשבוע שעבר דובר צה"ל בגאווה, היא זו שמזכירה לי שהצבא מתעלה על עצמו בכל פעם מחדש.
בתמונה רואים אלף פחיות ובקבוקי שתיה. הם כולם מורכבים לכדי חנוכיה אחת גדולה, בקבוקי מים מינרליים ניצבים כפכי שמן בקצותיה. אנשים טובים ודאי יגידו "הנה, הצבא מחפש את יעקב אגם הבא, טוב שמשקיעים בתרבות", אך אנשים שיודעים לקרוא כתוביות ידעו במה מדובר: זו החנוכיה הממוחזרת הראשונה, חלק מפרויקט לאיכות הסביבה בחטיבה הטכנולוגית ליבשה. טרם הבנתי מה גרוע יותר: האם יהיה זה הניסיון להשתמש בחנוכיה, להצית את קניה ולחזות בנס פך הפלסטיק הבוער שמונה ימים למען איכות הסביבה - או שמא העובדה שהחטיבה הטכנולוגית ליבשה עוסקת בהרכבת מיצגים פירומניים במקום לעסוק בנושאים איזוטריים כמו, נניח, טכנולוגיה ליבשה.
מי שהופתע משרשרת הכשלונות במלחמה האחרונה (נכון לירידת גיליון זה לדפוס), כנראה לא לבש מדים בשנים האחרונות. הציוד החסר במחסנים פועל בכפוף לחוק שימור החומר ונמצא בביתם של האפסנאים. המהלכים המבולבלים והניהול הלקוי מקורם בשחצנות של מי שמשוכנע שהפצצת אזרחים היא מכה קלה באווירון ומלחמה היא מכה קלה בארנק. אז אם מישהו מתפלא למה אני לא מתגעגע לשירותי הצבאי, אני מציע לו להסתובב חודש אחד בבסיס אקראי. נראה מה יגיד אז על הצבא הערבי החזק ביותר במזרח התיכון.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
