משחקים ב"נדמה לי"

שר הביטחון, עמיר פרץ, פרסם השבוע תוכנית לקידום הסדר מדיני בין ישראל לפלשתינים. תוכנית פרץ כוללת שלושה שלבים. בשלב הראשון, שיימשך שישה חודשים, תתמקד הפעילות המדינית בעיצוב מציאות ביטחונית וכלכלית חדשה: החזרת החייל החטוף רב"ט גלעד שליט, הורדת מאחזים בלתי חוקיים וייצוב הפסקת אש. בשלב השני, שאף הוא יארך שישה חודשים, יתקיים מו"מ על עקרונות הסדר הקבע והרחבת הריבונות הפלשתינית. בשלב האחרון, שיתבצע בתוך 18 חודשים, יחל מו"מ פרטני על הסדר הקבע.

קודם לכן הציגה שרת החוץ, ציפי ליבני תוכנית מדינית משלה לקידום מו"מ על הסדר קבע, בלא כל תנאים מוקדמים ובכלל זה בלא דרישה להפסקת אש כתנאי לשיחות. בהצעתה תומכת ליבני בעריכת מו"מ גם בנושאי המהות, ובכללם: ירושלים ותביעת השיבה הפלשתינית.

סביר להניח, כי שרת חוץ ושר ביטחון לא יסתכנו מלכתחילה בגיבוש תוכנית מדינית אלא לאחר עיון, בחינת הנתונים והערכת המודיעין והתייעצות עם חוקרים ואנשי מקצוע. ניתוח תוכניותיהם מלמד על שלוש הנחות יסוד שהדריכו את ליבני ופרץ:

א. קיים פרטנר פלשתיני למו"מ, או שבקרוב יעלה ויבסס מעמדו פרטנר קביל בזירה הפלשתינית, שלו יכולת קבלת החלטות במישור הלאומי.

ב. קיים אינטרס פלשתיני לקיים מו"מ עם ישראל ולצידו נכונות להגיע להסדר של פשרה בסוגיות המהות (גבולות, ירושלים, הפליטים).

ג. תוכנית מדינית ישראלית, המבטאת נסיגה מעמדות קודמות בהן דבקה ישראל באדיקות, יש בה כדי לעודד את ההנהגה הפלשתינית לשוב לשולחן המו"מ ולמסלול ההידברות המדינית.

האומנם אלה המסקנות הנכונות שיש להסיק מהמציאות הפוליטית והביטחונית בשטחי הרשות הפלשתינית? האם שרת החוץ ושר הביטחון רואים מגמות חיוביות נסתרות באנרכיה הפלשתינית אשר הגיעה לכדי מלחמת אזרחים ואיום ישיר על מעמדו של אבו מאזן ותנועת ה'פתח' בראשה הוא עומד? האם שני האישים הבכירים ביותר בממשלת אולמרט לא שמעו את הערכת ראש אמ"ן שנמסרה לדרג המדיני השבוע, ולפיה "הדשדוש הפוליטי ימשיך וכך גם המאבק בין הנייה לאבו מאזן ובנוסף, תימשכנה מלחמת כנופיות וחמולות והחמאס ימשיך להתחזק"?

האם נעלמה מהם העובדה שהנהגת החמאס אינה נכונה בשום תנאי להכיר בישראל וה'פתח', שלא שינה את אמנתו, נשבע אמונים, עם מנהיגו אבו מאזן, לעקרונות היסוד הפלשתינים ובראשם מימוש תביעת השיבה הפלשתינית במלואה?

על איזה בסיס?

התוכניות המדיניות של ליבני ופרץ מעוררות תמיהה רבתי. הפלשתינים מצויים במלחמת אחים המאיימת לצאת מכלל שליטה. "שד" החמאס יצא מן הבקבוק זה מכבר. תנועת החמאס מתבלטת כגורם הכוח המוביל בזירה הפלשתינית ולא ניכר, כי קיים כוח פוליטי וצבאי היכול להביסה ולהחזיר את מציאות 1996 לקדמותה (דיכוי החמאס ע"י מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית).

וגם במישור הביטחוני אין התמונה ורודה כלל ועיקר. אגף המודיעין והשב"כ חוזרים ומתריעים, כי ארגוני הטרור הפלשתינים עוסקים במרץ רב בהגדלת הסד"כ הלוחם, בהכשרתו על בסיס הניסיון שצבר חיזבאללה ובהצטיידות מסיבית בכלי נשק מסוגים שונים (רקטות לטווח ארוך, נ"ט מתקדם, נ"מ ועוד).

הסימנים הנגלים לעיני כול ותמונת המודיעין מלמדים, כי אין באופק ולו אור חלש מבליח היכול להאיר הדרך למסלול המדיני. החתירה הישראלית להסדר קבע עם הפלשתינים בעתיד הנראה לעין איננה ריאלית. לכל היותר ישראל יכולה לשאוף לייצוב המצב הביטחוני, להקמת שלטון פלשתיני מרכזי בעל סמכות ויכולת אכיפה ולהביא להתמוטטות השלטון האיסלאמי המהווה מקור השראה לתנועות האיסלאמיות באזור השואפות להפיל את המשטרים הלאומיים ("המתונים"). תחת לשחק ב"נדמה לי" ראוי להכין את הצבא והציבור לתרחיש הסביר יותר, עליו מצביע המודיעין, של עימות כולל בחזית הפלשתינית על-מנת שלא נופתע פעם נוספת כבמלחמת לבנון השנייה.