קהל יקר, בני משפחה אבלים,
אנו מוליכים היום לבית עולמה את המשוררת גילה אוריאל, אולגה שטאם בת סופיה, זכרונה לברכה. כולנו כאן, כל מוקיריה, אוהביה ושוחרי שירתה.
בבואנו אל בית החיים, כואב להיווכח בכל פעם שהכול שב אל העפר, והאדם מותיר אחריו בעולם רק את מעשיו. גילה אוריאל הותירה את מעשיה. נתן יונתן כתב פעם:
חופים הם לפעמים געגועים לנחל
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן
והאדם - גם הוא יכול להישאר
נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.
אכן, לא פעם אתה חש כאב על האנשים הבודדים. אך גילה אוריאל גם בבדידותה תמיד היתה עטופה בחברתם של אנשים קרובים. גם בחוליה היא לא ננטשה והיו מי שסעדו אותה בימיה האחרונים. ובמותה, הים שר את שיריה. וגם אנו נקרא בהם.
היא נולדה בקרקוב (פולין) כאולגה קרנגל (בת אוסקר), אך אימצה את שם משפחתו של אביה המאמץ שנשא לאשה את אמה. היא עלתה לארץ כאולגה שטאם, אך עברתה את שמה לגילה אוריאל מתוך הזדהות עם התחייה העברית ולאות הנצחה לדמותו של אחיה האהוב אוריאל שטאם שהתנדב לצבא הבריטי ונהרג בשירותו במצרים.
כל חייה של גילה אוריאל היו געגועים לקרובי משפחה, ליקיריה שנפלו - האח והדודן, מאבק תמידי להפוך את הכאב והמצוקה לכוח של עשייה בלתי פוסקת. הסבל שחוותה היה לה לתחנת כוח. למעיין של יצירה. ביאליק כתב:
היה איש - וראו איננו עוד. ועוד הוא אומר: קודם זמנו מת האיש ושירת חייו באמצע נפסקה. ואנו נאמר זאת על גילה: היא הלכה לעולמה בת 94, אך שירת חייה באמצע נפסקה. היא תמיד היתה באמצע העשייה, באמצעו של חלום חדש שעליה להגשים.
גילה היתה שופעת יצירה ותמיד בעיצומה של עשייה, וכל העת הוכיחה כי כוחה רב לה למרות גילה. היא היתה אחת החלוצות במאבק לזכויותיה של האישה היוצרת, והקדישה משאבים להעלות את הנושא לסדר היום ולהעניק פרסים לנשים יוצרות בקרן ויצ"ו לאשה היוצרת. כך יסדה גם את ההוצאה לאור "בת קול" עם המשוררת עדנה מיטווך מלר, תיבדל לחיים. גם כאן מגמתה של גילה היתה לטפח נשים יוצרות. תמיד הביעה רצון להמשיך ליצור, להמשיך לערוך, להמשיך להיאבק למען קרנה של האשה היוצרת ולהפיק אנתולוגיות מרשימות על יצירת נשים.
גילה שיקפה באישיותה ערכים אציליים שרגילים אנו למצוא בבני הדור הקודם, ענווה ואצילות מידות טובות, חברות אמת. בפרקי אבות כותבים חכמינו: זה ספר תולדות אדם. ואכן תולדותיה של גילה הם עצמם ספר, והם מקפלים בתוכם את סיפורה של העיר תל אביב. אין זה מקרי שהיא בוגרת של הגמנסיה העברית הרצליה, שעם ייסודה הפכה לסמלה של אחוזת בית, לסמלה של תל אביב העיר העברית. גילה תיזכר תמיד כמזכירה המיתולוגית של מאיר דיזנגוף ראש העיר הראשון, וליוותה אותו בעבודה מסורה ומתוך דבקות במטרה והערצה לפעלו ולדמותו.
ספריה זכורים לנו כפינה קטנה של נוסטלגיה וכתיבה רומנטית אמיתית. הספר "ערגה" שהוקדש לשירה, "שלושה דורות" שבו פרסה לפנינו את הסאגה המשפחתית, ו"ימים של זהב" תיעוד העיר תל אביב בפרוזה ובשירה. יצאו לאור גם קובץ סיפורים קצרים "צחוק הגורל", ואנתולוגיות של תרגום "פנינים משירת העולם". משורר אהוב עליה ביותר היה היינריך היינה והיא התמסרה שנים רבות לתרגום שיריו. ואלה רק מקצת מספריה. אני שמח שזכינו להעניק לה מטעם אגודת הסופרים העברים את התואר "יקירת קסת הזהב" לפני שבועיים ימים.
מי שקורא את תולדות חייה רבות הפעילות והתפקידים של גילה אוריאל מתרשם ומגלה כי מדובר בספר חיים של אשה רבת פעלים. כל חייה אכן היו ספר תולדות אדם, והיום הזה, שבו אנו מוליכים אותה לבית עולמה הוא היום העצוב לכולנו, הוא היום שבו תם ונשלם הספר.
הספר הזה לא יישאר בקרן זווית, עוד נדפדף בו, עוד נתבונן בו, עוד נקרא בשיריה,בתרגומיה, בספרי הזכרונות שלה, כי שם מצויה רוחה. מתוך כל הדברים שכתבה מתגלה עתה דמותה באור יקרות. כל מה שכתבה הפך עם מותה למגילת חייה, ועתה היא נאספת אל מגילה זו.
גילה אוריאל היתה לרבים דמות מופת. דוגמה לדורות. שנים רבות היא הקדישה להדרכה, לחינוך, לבני נוער, כי ידעה כמה חשוב העיצוב של הדור הצעיר, וכמה חשוב היה להקדיש חייה לחינוך כדי לעצב דורות של תלמידים.
גילה רכשה את שמה בעשייה, ביצירה ובאהבת האדם שבה. היינריך היינה כתב פעם בעצב שיר שבו חשש כי ישכחו אותו לאחר מותו:
שיר הם לא ישירו
וקדיש הם לא יגידו, לא ישירו
ביום האזכרה לי.
את גילה היוצרת האהובה על כולנו לא ניתן לשכוח. ואת שיריה נשורר ונקרא, כי הם זכרונה. חכמינו אמרו: "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם". וזה דינם של המשוררים. שיריה של גילה הם זכרונה. אסיים בשיר שכתבה גילה אוריאל:
אובדן
אחת אחת נעלמות מנוף חיינו
דמויות- יקר נאהבות
שהכרנון לאורך כל ימינו
בשנים טובות וכאובות.
כמו עלי שלכת טרופה
נושרים סביב לבבות
וכמו עצים קורסים בסופה
נגדעות אהבות.
שדרת חיינו הדואבת
נותרה ללא אהבה
ורוח אבל דובבת
מלות של תפילת אשכבה.
גילה אוריאל, אנו נפרדים היום ממך. זכרך, גילה, לא ימוש מלבותינו, וחשוב שנפעל כולנו להנחיל את זכרך ואת פועלך לרבים.
