מאז סיומה של מלחמת לבנון חלפו שישה חודשים, החברה הישראלית שרויה באווירת נכאים, והתערער האמון הציבורי בצבא. בד בבד עם סיום התחקירים בצבא, החלה הפעילות לשיפור המוכנות המבצעית, כאשר מטרות השינוי הינן בראש ובראשונה חיזוק עוצמת צה"ל והאמון בצבא. למשימה זו דרושים שלושה שותפים: צה"ל, הממשל והחברה הישראלית. חבריי ואני מניחים מסגרת להתחדשות הצבא, ומציעים מסגרת לשינוי. אנו יודעים ומאמינים שניתן לתרגם הצעות אלו לתוכנית ברת-ביצוע.
השותף הראשון - צה"ל
מילת המפתח לאיזון המתבקש הינה פרופורציה. התמונה שנוצרה לאחר המלחמה אינה מאוזנת. גם בניצחונות הצבאיים הגדולים של צה"ל היו כשלים ותקלות. המלחמה הנוכחית חשפה חולשות עמוקות, ששורשיהן עוד מלפני שנים, לעיתים עוד מקום המדינה:
1) ייסודו של הצבא כצבא העם: מדינת ישראל הינה מדינה קטנה עם אתגרים גדולים, אשר הקימה צבא בגודל של כ-4% מהאוכלוסיה, פי שמונה מהגודל המקובל במדינות המערב, כאשר תקציב הביטחון הוא פי שתיים או שלוש מהמקובל במדינות אלו.
2) חוסר ניסיון מבצעי ואמונה כי נגמרו האיומים הקיומיים: דור המפקדים הוא חסר ניסיון מבצעי במלחמות. במקביל גם נוצר הרושם בציבור שהוסר האיום הקיומי. החזית העירקית פורקה, יש גבולות שלום, ולכן אין צורך בצבא גדול. גם ההתמקדות בזירה הפלשתינית הביאה לשינוי בדפוסי המלחמה, אך דפוסים אלו היו בלתי-רלוונטי למלחמה בעצימות גבוהה כמו בלבנון.
- לצה"ל יש יכולות ועוצמות גבוהות, וזה הצד החיובי במאזן. חייבים להציג תמונה מאוזנת, וזהו הצד החיובי במאזן:
1) התמודדות צה"ל עם האינתיפאדה מאוקטובר 2000: האינתיפאדה החמושה העמידה אתגר שהצבא היה צריך לתת לו מענה, והוא נתן לו מענה, ולראייה ההישגים הכמותיים. מאחוז סיכול נמוך ב-2000 עלה אחוז הסיכול ל-96% ב-2006, ומ-200 הרוגים ב-2002 ל-15 הרוגים ב-2006.
2) שיתוף הפעולה עם גורמים אחרים: הסטת צה"ל להתמודדות עם הפלשתינים דרשה מאמץ, שהוא גם פרי שיתוף פעולה עם השב"כ, המשטרה וגופים אחרים, ועצם שיתוף הפעולה הוא הישג.
3) איכויות הגורמים הלוחמים והרצינות שמפגין מערך המילואים.
4) תהליך התחקירים: חסר-תקדים בהיקפו ובחתירה לאמת שבו.
- אנחנו מציעים לצבא ארבעה כיוונים מרכזיים שבהם יש לחולל שינוי:
1)
חיזוק הרוח ואיכות הארגון: יש להפוך את הצבא לארגון איכותי מוביל בחברה: צה"ל מטפל בחומרה, אך אנו מציעים להשקיע גם בתוכנה. אנחנו מציעים לצבא להשקיע אנרגיה בחיזוק הארגון - פיתוח ושימור הידע, חתירה למצוינות ועוד.
2)
פיתוח ויישום מודל כשירות מבצעית כמצפן לצבא: האמירה היא שצריך להרחיב ולשכלל את המודל, ובעיקר להפכו לכלי ניהולי יומיומי באמצעות כלים שמודדים באיזו מידה הצבא מסוגל לעמוד ביעדים שהמדינה הגדירה לו.
3)
שיפור התרבות הניהולית: שיפור היכולת לקחת חזון ויעדים ולתרגם אותם למשימות מוגדרות, יחד עם מדידת המשימות על-פי תפוקות ולא על-פי תשומות.
4)
חיזוק מרקם הערכים: תחושת השותפות, אמירת האמת וחיזוק האמון בין הדרג הזוטר למטכ"ל.
השותף השני - מערכת השלטון
1) הורדת משימות לא צבאיות: למשל, העברת האחריות לעורף האזרחי מפיקוד העורף לרשות אזרחית. עסקו בכך וועדת שפיר וארבע החלטות ממשלה, וכרגע המועצה לביטחון לאומי בוחנת חלופות להעברה לרשות האזרחית.
2) התאמת התקציב ליעדי המלחמה שהמדינה דורשת מהצבא: מדובר בתהליך הגדרת התקציב ולא בשאלת גודלו. בסופו של הדיון התקציבי מבצע רה"מ פשרה בין הצבא למשרד האוצר ללא עבודת מטה.לדעתנו יש לבנות עבודות מטה במשרד רה"מ, שתנהל את הדיאלוג בין הצבא למשרד האוצר. זו אמירה לא חדשה, אך למרות שכבר נאמרה היא מתבקשת.
3) העמדת מסגרת רב-שנתית שתאפשר ייעול במערך התכנון.
השותף השלישי - החברה הישראלית
פה אנחנו מדברים על צורך לגלות אחריות ולקדם שיח משותף. כשכבודו של הצבא נפגם אנשים לא ירצו לקשור את גורלם בצבא.
כיווני השינוי שהצגנו נשענים על בסיס מוצק של ידע, וניתן לתרגמם לפועלות ממשיות. אפשר להקים מסגרת שבה לאנשים כמונו יתאפשר להקדיש זמן לצבא בהתנדבות עם מחויבות למספר מינימאלי של שנים. ישנם אנשים מעולים, המתמחים בנושאים של כלכלת ביטחון ואסטרטגיה, שצריך רק לקרוא להם לדגל. אסור להתעייף.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
