נהוג לחשוב, שנפשות אחיות מתאימות, נפגשות, מתערבלות ומתכרבלות זו בזו עד שהופכות לאחת, לשלם. כמו שני חצאיו של התפוח. מתברר שהאהבה היא דמונית, מושכת אותך למקומות שמעולם לא ידעת שהם קיימים, היא מרושעת וקשה, ברגע מסוגלת להפוך את עורה, להינתק מאהובה, לירוק אש, לפגוע ולהיפגע. מילים שאמרה אמש אינה אומרת היום. היא הפכפכה, מתחמקת, והמחזיק בה דומה למחזיק חול בידיו.
אהבה לעולם לא תעמוד מול החיים, מול החובה, מול יומן הפגישות והמטלות. אין לה סיכוי לנצח את האידיאלים הנשגבים, כמו לטהר מדינה ממשחיתיה, משחיתויותיה, אין לה סיכוי מול צדק ומוסר. אהבה עומדת מול גורלה, ורק הוא מכריע בעניינה, לחסד או לשבט.
האהבה לעולם נשארת בבדידות מזהרת, היא בלתי מושגת, וכאשר היא מושגת, מיד הופכת למצרך יום יומי, מובן מאליו, ונושאיה מבקשים את ליטרת הבשר שלהם. נושאים ונותנים בה, מנהג חנוונים.
בשעות חסד, בעודה חיה ונושמת באין מפריע, היא מרוממת, משפיעה טובה וחומה על הסובבים אותה, הוורוד נעשה בהיר יותר והכחול עמוק יותר. צעדיה קלים, הולכת על עננים. חולמת, מקווה. מקבלת, מתגמשת, נדיבה, עד שהשד נכנס בה, ואז היא מנסה לכופף, לשנות את מושא אהבתה, מתקוממת, מתלוננת, לא מרוצה. פתאום הכול נראה לה טפל ומיותר, מקשה על חייה ואפילו מוזר.
בצומת הזה, באי ההתאמות, בקונפליקטים, של להיות או לחדול מתערבת הספרות. היא באה לכתוב על הדרמות הגדולות, היא באה לשאול את השאלות הקיומיות, ושמה אותם בפיהם של בני-אדם, כמוני וכמוכם, היא באה להבליט את ההתלבטויות של הנפשות הפועלות, הסוערות. וכמו בחיים, גם הספרות אינה מכריעה, ספרות טובה משאירה את השאלות הגדולות פתוחות, ללא מענה. ספרות גדולה נשארת כשלחלוחית בעיניה, שורדת את החיים על מאבקם, אפרוריותם, אכזבותיהם, תסכולם. ספרות גדולה נוגעת בנצח.
