מונולוג של עולה לישראל

נפגשתי בשבוע שעבר עם סטנלי מוראייס, מנהל משרד אל-על בטורונטו, במשרדה של שליחת העלייה ליאן סלע, כדי לשמוע מפיו את סיפור העלייה האישי שלו, המובא להלן:

"השאלה הראשונה שנשאלתי ע"י כולם, ובהם גם ישראלים, הייתה: למה? למה החלטתי לעלות? מה רע לך בקנדה? ובכן, נכון, אני יליד טורונטו. אימי נולדה בקנדה. אני קנדי נאמן למדינה וטוב לי בקנדה. אני שייך למעמד הביניים. מתפרנס יפה, בנותיי לומדות בבית ספר יהודי. חיים רגילים של יהודי קנדי, שקיבל חינוך יהודי באסושיאטד ובצ'אט, שלו קשרים חברתיים טובים בקהילה היהודית. למרות זאת חשתי שמשהו חסר לי, חיפשתי להרגיש שלם עם עצמי. את החסר מצאתי בישראל, בה יש משהו נוסף, שקשה להגדיר אותו במילים. אפשר לומר שזו החוויה הישראלית, החיים בתוך קהילה יהודית גדולה שבה היהדות היא מובן מאליו, תחושת השייכות לארץ ולעם היהודי. את זה אני רוצה להעניק גם לבנות שלי (הגדולה בת עשר וחצי, האמצעית שבע וחצי והקטנה בת שלוש). בעלייה לישראל אני חש שייסגר מעגל.

קיימים חששות, אך נחושים לעלות

ואינני לבד בהחלטה. זו החלטה משותפת שקיבלנו אשתי ז'אנט ואנוכי. אשתי קיבלה אף היא חינוך יהודי חם וביחד עימה בילינו ימים רבים בטיולים בארץ ישראל. הילדות מטבע הדברים חוששות מהשינוי בחייהן, מהניתוק מהחברות והחברים, אבל ניתן להבחין אצלן במידה לא מועטה של התלהבות. קיימת תחושה בבית שצריך לנסות להגשים את החלום שמלווה אותנו שנים. ישראל נמצאת במוקד המודעות של הקהילה היהודית בטורונטו. אנו חשים את ישראל, כואבים את כאבה ושמחים בשמחתה. גאוותנו בתקומתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ורבים רואים באיחוד ירושלים את לידתם השנייה.

אינני נאיבי או מנותק. אני מודע היטב למציאות הביטחונית המיוחדת בישראל והחשש מפיגועי טרור, וגם לדיווחים על שחיתות ועל הקשיים בארץ. אני יודע שבישראל התושבים חיים בלחץ, אולי בגלל המצב אולי בגלל מזג האוויר החם. אבל, אין זה מרתיע אותי. קל אומנם להיות יהודי בקנדה, אבל חסר משהו בנפש היהודית שאליו ניתן להגיע רק בחיים בארץ ישראל. חששות קיימים. לא אסתיר זאת. אבל, בגישתי הבסיסית בחיים אני פטליסט. אני מאמין שמה שצריך שמיועד יקרה בין אם נהיה כאן או שם. את הפיגועים חשנו מקרוב בעת ביקור בישראל בשנת 2003. נהגנו לבקר במקומות שונים בארץ מבלי לחשוש מפיגועי הטרור. באחת מנסיעותינו עברנו בנתניה רבע שעה בלבד לפני שאירע פיגוע. עוד הספקנו לראות את האמבולנסים שועטים למקום הפיגוע. האירוע נחרת בנו, אך לא גרם למורך לב. נהפוך הוא.

קיימים פערים במנטאליות בין החברה הקנדית והישראלית, אך אינני מוטרד מכך. אני מכיר היטב את החברה הישראלית. ביקרתי לא אחת את קרובי החיים בעיר לוד ואני עובד שנים עם הקהילה הישראלית בטורונטו. למדתי להכיר את המנטאליות הישראלית על הצדדים המורכבים שלה. על-מנת להקל על המשפחה בחרנו להתגורר ברעננה, בה נמצא קיבוץ גדול של עולים מצפון אמריקה. אני מתעתד להמשיך לעבוד באל על במחלקה המסחרית ותקוותי, כי הקליטה בארץ תהיה קלה וחלקה.

הישראלים חיזקו את הקהילה היהודית

בניגוד לרבים אחרים, אני סבור בראייה היסטורית, כי דווקא ההגירה של ישראלים לטורונטו הביאה ברכה לקהילה היהודית וחיזקה אותה. כשהייתי ילד באסושיאטד לא הכרנו לעמוק את תרבות החגים כפי שהם נחגגים בישראל ואפילו בדברים הקטנים. השתקעותם של ישראלים בטורונטו חשפה את הקהילה היהודית לתרבות הישראלית, למסורת ולמאכלים וגם כמובן לשפה העברית, אותה ניתן לשמוע בכל מקום. בבתי הספר היהודיים יש יותר מורים ומורות מישראל וגם בארגונים היהודיים ניתן להבחין במתנדבים ישראלים רבים. צריך לומר תודה למהגרים הישראלים על תרומתם לקהילה. אני סבור שהקהילה הישראלית יכולה לעשות עוד יותר למען ישראל גם בתחום ההסברה וגם בצעדים מעשיים. רבים חושבים, שהסיוע לישראל בזמן המלחמה מספק. מתוך ניסיוני בעבודה בתיירות אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולקרוא לקהילה היהודית לבקר בישראל לשם הזדהות עימה וגם כסיוע לכלכלה ולתיירות הנמצאת כיום בשפל.

בסיכומו של דבר, אנו רואים את העלייה לישראל כמעין הרפתקה. נטעם את ישראל ואני מקווה שנשאר בה לשנים רבות. מבני כיתתי כעשרה כבר עלו לפני לישראל, רבים באו מרקע דתי. עכשיו תורנו ואני מצטער שלא עשיתי את הצעד כבר לפני 15 שנה. הנקודה הכואבת ביותר, שאף המהגרים הישראלים חשים בה, היא הפרידה מההורים הנשארים בקנדה. זה לא קל לנו ובוודאי לא להם. יחד עם זאת, הם תמכו בדרך בה בחרנו ואמרו לנו, שהעניקו לנו את החינוך הטוב ביותר בבתי הספר היהודיים של טורונטו וכעת זו הבחירה שלנו. בעידן של התקשורת המודרנית הקשר ישמר והם יגיעו לביקורים תכופים בארץ. טיפ לשוקלים לעלות לישראל? לכו בעקבות הלב. אל תתנו לעצמכם להצטער בשלב מאוחר של החיים על החמצת ההזדמנות אם זו נקרתה בפניכם.