הינתקות מוסרית מהמפונים

יותר משנה חלפה מאז עקירת הישובים בגוש קטיף ובצפון הרצועה. בעקבות העקירה למעלה מאלף משפחות הפכו ממפונים לפליטים בארצם. מעט מאד השתנה מאז.

למרות הבטחות הממשלה ולמרות הקמת מנהלת גדולה ועתירת תקציבים, עדיין עומדות מאות רבות של משפחות מול מציאות קשה מנשוא. רוב המתיישבים גרים בישובים ארעיים, על-פי נתוני המפונים כמעט מחציתם אינם עובדים ואלו שכן עובדים משתכרים שכר נמוך עד כדי מחצית ממה שהרוויחו טרם הפינוי. המפונים מכלים את חסכונותיהם ואת הפיצויים שהעניקה להם המדינה מפני שהמדינה מעכבת את בניית יישובי הקבע. אנשים טובים, שנשלחו לחבל עזה לפני עשרות שנים על-ידי ממשלות ישראל הפכו, לנטושים קשי יום.

הביקורת על תפקוד הממשלה במקרה זה אינה שאלה של השקפה פוליטית. מתיישבי גוש קטיף הם טובי אזרחינו, חקלאים ואנשי עשייה ובניהם משרתים ביחידות העילית של הצבא. כמעט רבע מהמתיישבים היו עצמאיים. יותר מחצי מהם יושבים עתה בבית ואינם עובדים. רק אחד מכל עשרה (!) מחקלאי גוש קטיף, שעסקו בחקלאות היי-טק מתקדמת, קיבל חלקה חקלאית. אלו אנשים צעירים בעלי משפחות הנשענות על מפרנס אחד במקרה הטוב, ובמקרה הקשה והנפוץ גם בן הזוג השני אינו עובד. זו מכה קשה להכנסת המשפחה, לאיכות החינוך של ילדיהם, לכבודם ולקשר שלהם עם המדינה.

ממשלת ישראל ביצעה הינתקות פיסית מחבל עזה, והתנתקה מוסרית מהמפונים. המתיישבים, פעם קבוצה גאה ומלוכדת, הם היום קהילה מנופצת ומפוזרת שהמדינה הפנתה לה עורף.

המצב יכול להשתנות. אנו בסיעת הליכוד בכנסת פועלים בוועדות הכנסת השונות להביא לפתרון בעיות המתיישבים הסבוכות, לזרז את הקמת יישובי הקבע, לסייע במתן פיצויים הוגנים ולהבנות סיוע במציאת עבודות. כשנחזור להנהגת המדינה נדאג לפתור את בעיות המפונים לאלתר, אך המתיישבים אינם יכולים להמתין עד אז. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לגור במבנה ארעי ולו לחודש אחד- אך המפונים גרים בקראוונים כבר למעלה משנה. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שילדיו ינותקו מחבריהם וביתם ולא יוכלו לנטוע שורשים במקום חדש- אבל כך קורה לילדי המפונים.

איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות עד שנגיע לעמדת ההנהגה, כעם, כחברה וכאופוזיציה עלינו להמשיך ללחוץ על הממשלה לייצר פתרונות הולמים למשפחות יקרות אלה. אחרי הכל - הם אחינו.