פרשת התארים האקדמיים של ח"כ אסתרינה טרטמן מעלה מן האוב פרשות דומות, ועל אחת מהן נספר כאן.
עם פרישת נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג המנוח, קיבל את השרביט סגנו, דוקטור סטפן (סטיב) אדלר.
והנה התברר כי הדוקטור הוא לא כל כך דוקטור.
התברר, אבוי, כי הנשיא אדלר מציג עצמו - ואף חותם על פסקי דין - בתואר שאין הוא זכאי לשאתו. שכן הוא בסך-הכל בעל תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת קולומביה בארה"ב.
הנשיא מסביר כי אליבא דאמת, המדובר ב"חצי אמת". הכיצד? הוא למד משפטים - אומנם רק לתואר ראשון - אך באוניברסיטת קולומביה מכונים בוגרי התואר הראשון בשם Juris Doctor אכן חצי אמת.
ואולי בעצם רק שליש: שכן הנשיא אדלר - מי אם לא הוא - אמור לדעת שאוניברסיטת קולומביה מציעה למסיימיה שלושה תארים במשפטים: תואר ראשון (Juris Doctor), תואר שני (מאסטר) ותואר שלישי (דוקטורט).
הסברו של הנשיא אדלר מעורר תמיהות: "אולי רציתי להדגיש משהו בפסק דין" אמר (כלומר שרצה להוסיף למשקל פסק הדין בעזרת השימוש בתואר דוקטור).
הנה כי כן, יש והסבר למעשה לא ראוי - גרוע מהמעשה עצמו.
התקשורת מתחילה לסובב את הנשיא אדלר על הגריל. והתקשורת דורשת גם לחקור. מאזכרים סעיפי חוק מתחום המשפט הפלילי שעניינם התחזות.
העיתונות מצטטת פסקי דין שונים של בית המשפט העליון, ואפילו של בית הדין הארצי לעבודה, העוסקים בשימוש בתארים כוזבים.
עולות דרישות לפטר את כבוד הנשיא.
ובמשרד המשפטים - דממה מעיקה.
והעם רואים את הקולות.
אבל משרד המשפטים מסתגר בקונכייתו.
הסיפור מביך עד כאב.
למה להיתמם: הרי ברור שהעיניים מופנות אל הנשיא ברק. העניין רגיש. הן המדובר בנשיא בית הדין הארצי. איש במערכת לא יעז לנקוט צעד כלשהו בעניין - אם לא יקבל אור ירוק לכך מברק.
אבל אין אור ירוק מברק. למה? הרי מאמרי הביקורת המושחזים והקשים הגיעו בוודאי לידיעתו של נשיא בית המשפט העליון. ברק -זולל בכירים לתיאבון - בוחן במבוכה את חרטומי נעליו. האם תסמונת הראש הקטן תוקפת גם אותו?
מובן שברק - בכל מקרה - אינו שש לבחוש בסיפור המביך.
אבל מסתבר גם שלנשיא אדלר יש חסינות.
ושמה של החסינות: אלישבע ברק.
הכיצד?
השופטת אלישבע ברק הינה סגניתו של אדלר.
ועכשיו, אם ייאלץ הנשיא אדלר לפנות את כסאו - תבוא השופטת ברק במקומו ותהיה נשיאת בית הדין הארצי.
וכך יהיו לנו נשיא ונשיאה לבית ברק.
סביר להניח כי נוכח התפתחות שכזו היו הנשיא ברק ואשתו הנשיאה מוצאים עצמם מככבים ללא הרף בכלי התקשורת. לא במדורים המשפטיים. במדורי הסטירה.
ואת זאת - אפילו ברק איננו יכול להרשות לעצמו.
הנשיא אדלר יכול, איפוא, להתרווח לו בנחת למרגלות קרנות המזבח.
אלא ששתיקתה של מערכת המשפט נוכח מעשהו של השופט אדלר מניעה מאן דהוא לקום ולעשות מעשה.
אדם המשמש בתפקיד שיפוטי כנציג ציבור בבית הדין לעבודה, פונה במכתב תלונה אל נשיא בית המשפט העליון ברק ומבקשו להשעות את השופט אדלר מתפקידו.
פנייתו של הפונה אינה זוכה לתשובה.
כיוון שכך, מגיש האיש עתירה לבג"צ כנגד נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט אדלר, ולחילופין - להביא את עניינו בפני הוועדה למינוי שופטים כדי שזו תפסיק את כהונתו.
מתמנה הרכב השופטים שידון בעתירה, ובראשו - השופט אור. בג"צ דוחה את העתירה של העותר כנגד הנשיא ברק. בנימוקיו לדחיית העתירה קובע השופט אור, בין היתר, כי השופט ברק הגיע למסקנה כי לא יהיה זה נכון להפעיל את סמכותו ולהמליץ בפני הוועדה למינוי שופטים לסיים את כהונתו של השופט אדלר.
השופט אור קובע בפסק דינו כי השופט ברק קיבל הסברים מהשופט אדלר ו"השתכנע בכך שהמדובר בטעות בתום לב". בסוף פסק דינו קובע השופט אור, כי "לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב הראשון (הנשיא ברק) כשהחליט כפי שהחליט".
עינינו הרואות:
בזמן שהפרשה נדונה בכלי התקשורת, השופט ברק לא שקט על שמריו. מתברר, כפי שאנו רואים, שהשופט אדלר מסר לנשיא ברק הסברים, וברק "החליט כפי שהחליט".
נשאלת השאלה: מדוע צריך היה לגרור את נשיא בית המשפט העליון לבג"צ - על כל המבוכה הכרוכה בכך - כדי לגלות שם, שהוא בעצם דן בעניינו של השופט אדלר ו"החליט כפי שהחליט"?
איזו דוגמא מקבל הציבור - ובמיוחד עובדי הציבור - מכך שנשיא בית המשפט העליון סוכר את פיו ואינו מגיב, אלא רק לאחר שגוררים אותו לערכאות?
ושאלות נוספות:
מתי הנשיא ברק "החליט כפי שהחליט"? האם הוא החליט בכתב? אם כן, היכן היא ההחלטה? במגירה? ואם ברק לא תעד בכתב את החלטתו, האם זו דרך ראוייה?
האם לא היה מקום להעלות על הכתב - מעין פרוטוקול - את הסבריו של השופט אדלר ואת ההחלטה שניתנה בעניינו? הרי המדובר הוא בהחלטה מעין שיפוטית - גורלית ממש - מבחינתו של השופט אדלר.
האם השופט ברק - אילו ישב בדין - היה מקבל מצב עניינים שכזה?
מה לנו יותר מכך שבית המשפט העליון עצמו, באין ספור פסקי דין, נוזף קשות בממלאי תפקידים למיניהם הנמנעים מעריכת תרשומות לגבי החלטות שונות שקיבלו (מקל וחומר החלטות מעין שיפוטיות) - באשר הימנעות כזו מקשה מאד על האפשרות לבחינה שיפוטית של ההחלטות ושיקול הדעת המונח בבסיסן.
אין זאת אלא שהתשובה לכל השאלות הללו מצויה - במידה רבה - במקום אחר: כאשר הנשיא ברק דן והחליט בעניינו של הנשיא אדלר - הוא דן למעשה בגורל ה"בוס" של אשתו.
ולא רק שברק דן בגורל הבוס של אשתו, אלא שכל החלטה של ברק בגורלו של הנשיא אדלר משפיעה - ישירות - על גורלה של אשתו של ברק.
שכן, כפי שכבר ראינו, השעיית הנשיא אדלר מעלה על הפרק את מינוי סגניתו, אלישבע ברק, לנשיאה. היתכן שהנשיא ברק, שעה שדן והחליט בגורל הנשיא אדלר, לא הבחין שבאותה עת ממש הוא דן ומחליט גם בגורל אשתו הוא? ניגוד אינטרסים במירעו!
כך או כך, הציבור לא יצא מהעניין בידים ריקות: הנשיא אדלר הפסיק להשתמש בתואר "דוקטור".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
