באחד מסופי השבוע יצא יעקב סימבול עם בני משפחתו לחופשה. בשובם גילו הסימבולים כי דירתם נפרצה. הכספת על תכולתה נעקרה ונגנבה. הבית שלי נפרץ, אבל לפחות יש לי על מי לסמוך. פוליסת "הבית שלי", ניחם סימבול את עצמו, פוליסת הביטוח שרכשתי בחברת הביטוח הפניקס, שרירה וקיימת.
מה שסימבול לא ידע הוא, שתחושתו הקשה למראה הבית הפרוץ היא כאין וכאפס לעומת מסכת ההאשמות, התסכולים והייסורים שהוא הולך לעבור במגעיו עם הפניקס.
הפניקס מינתה מייד חוקר: בני זיסקוביץ ממשרד דורון יער חקירות. המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב, נהג להמליץ בפני צופיו לסרוק כבר בתחילת ההצגה את קירות הבמה. אם יש אקדח תלוי על קיר במערכה הראשונה, עד המערכה האחרונה, הבטיח צ'כוב, מישהו כבר יעשה בו שימוש.כך, למרבה הצער, גם כשממנים חוקר. הממנה רוצה להצדיק את השכר שהוא מאשר. החוקר מבקש להצדיק את השכר שהוא מקבל. בסופו של דבר משפדים את הנחקר.
על סמך חקירותיו של החוקר זיסקוביץ, הסיקה הפניקס, כי סימבול הוא לא פחות מאשר רמאי. אבל לא סתם רמאי. סימבול, כך קבעה הפניקס נחרצות, הוא מלווה בריבית בשוק האפור. כביטחון להלוואות שהוא מספק, הוא מקבל תכשיטים. את אלה הוא אחסן בכספת ביתו. הכספת שנפרצה.
סימבול לא גילה לי עובדה זו כאשר ביטח את ביתו בפוליסת "הבית שלי". לו ידעתי זאת, קוננה הפניקס בפני השופט אהרן גולדס, מבית משפט השלום בפתח תקוה, לא הייתי מבטחת אותו. הוא פשוט הוציא ממני את הביטוח במרמה. מעבר לכך, המשיכה הפניקס, סימבול לא אפשר לחוקר להיפגש עם אשתו. "הדבר מעלה תמיהות באשר לאמינותו".
הסבריו של סימבול כי בכספת הוחזקו תכשיטים שחלקם נרכש, במשך השנים, על ידו עבור רעייתו ואילו מרבית התכשיטים ניתנו לו על-ידי סבתו כשנה ומחצה לפני פטירתה, לא הועילו. הפניקס בשלה, התכשיטים שימשו בטוחות להלוואות בשוק האפור. סימבול רמאי.
השופט גולדס שמע את העדים, כולל את החוקר זיסקוביץ ואת אשתו של סימבול והגיע למסקנה כי הפניקס העלילה על סימבול עלילת שווא "על דרך הסתם". למעשה, כל מסקנותיו של החוקר התבססו על השערות מדברים שנאמרו לו בגילוי לב על-ידי סימבול. זה סיפר לחוקר כי כשנתיים לפני הפריצה, עבר תאונת דרכים ועבד במזנון של אביו ואצל מישהו שמתעסק בהלוואות.
על בסיס דברים אלה, מסביר החוקר זיסקוביץ, "העלינו השערה שאולי התכשיטים, חלקם לפחות קשורים לעיסוקו זה. כמובן שלא היו לי ראיות חד-משמעיות אך הדברים צוינו כמידע".
עניינו הרואות, קובע השופט גולדס, עמדתה הנחרצת של הפניקס כי התכשיטים נתנו כבטוחות להלוואות בשוק האפור, לא הוכחה ונשארה, בסופו של יום, בגדרי ה"אפשרות" וה"השערה". דא עקא, בהעלאת השערות אין סגי. טענת הפניקס הינה טענה סתמית, ללא תשתית עובדתית או ראיה ממשית כלשהי.
השופט גולדס גם לא מצא על מה מבוססת טענת החוקר כי "נתקל בהתנהגות חריגה ומתחמקת מצד המבוטח וכל מאמציו לפגוש באשת המבוטח סוכלו על-ידי המבוטח, למעט מפגש קצר, בו לא עלה בידי לחקור את האישה". מהעדויות עולה, כך קובע השופט, כי סימבול דווקא שיתף פעולה עם החוקר. אלא מאי? זיסקוביץ ביצע את חקירותיו בדרך של "ביקורי פתע" בהם לא עלה בידו לפגוש באשתו של סימבול: "הייתי מספר פעמים ורציתי לפגוש את רעייתו ולא היה איש בבית ולכן חזרתי על עקבותיי".
משמע, קובע השופט, לא מדובר בהסתרה מכוונת של אשת המבוטח.
בסופו של יום, חייב השופט את הפניקס לשלם את מלוא תגמולי הביטוח אך בתוספת של הפרשי הצמדה וריבית ושכר טירחה בשיעור של כחמישה אחוז בלבד.
בשולי הדברים נבקש להעיר, כי אם מישהו היה מעיז להטיל דופי באחד ממנהלי הפניקס ומכנה אותו רמאי, כך סתם, ללא כל בסיס בראיות, כפי שעשתה הפניקס לסימבול, אותו אחד היה חוטף תביעה מכאן ועד להודעה חדשה. בית המשפט היה מחייב את מוציא הדיבה, ובצדק, בתשלום פיצויים כבדים. אבל, כבודם של המבוטחים אינו ככבודם של היושבים בקומות הגבוהות. משום מה, השופטים לא מזועזעים כאשר חברת ביטוח מטילה דופי במבוטחה, ללא כל בסיס, כדי להתחמק מתשלום המגיע על-פי הפוליסה. אתה המבוטח, תגיד תודה שהצלחת לקבל את מה שמגיע לך. כבודך לא שווה דבר.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
