חסד עשה עם הציבור בישראל הרבעון "תכלת" בפרסמו בגיליונו האחרון את מאמרו של רוברט בורק, "השופט, החרב והארנק", העוסק בדרכו ובמורשתו של אהרן ברק. רוברט בורק הינו מחשובי המשפטנים בארה"ב, נחשב למתנגד נחרץ לאקטיביזם השיפוטי, ורמת בקיאותו בנעשה בארץ מדהימה.
במאמר קטלני מנתח בורק את דרכו של ברק ואת תורתו, ומבהיר למי שהדבר אינו ברור לו מדוע הובילה דרך זו את מערכת המשפט בישראל למשבר החמור בתולדות המדינה - אובדן אמון הציבור בצד שיתוק המערכת הפוליטית. בין השאר כותב בורק על ברק: "השפעתו על המשפט בישראל הינה בעייתית ביותר", מייחס לו "חשדנות עמוקה כלפי הדמוקרטיה ", "מגמה אוטוריטרית", "פוליטיקה תחבלנית", "יומרה שיפוטית ליצירת חוקה שהעם לא בחר", "ההחלטות שקיבל ביהמ"ש בראשותו... נעות מן המוזר ועד למסוכן". "שלטון החוק... מוחלף הלכה למעשה בידי שלטון השופטים, מגמה שהוא עצמו הניע והוביל". (לא פחות!!!)
ולסיום "ביהמ"ש הישראלי, ביומרתו לשלוט הן בחרב והן בארנק, עלול בהחלט להתגלות כרשות המסוכנת ביותר לזכויותיה הפוליטיות של האומה."
אם היה בורק חי בארץ, מן הסתם גורם חרוץ בפרקליטות המדינה או בצמרת המשטרה כבר היה "תופר לו תיק", והתקשורת היתה מייחסת לו חברות בישראל ביתנו או בשס (הגילוי הנאות מחייב לציין שאכן הינו מזוקן...).
דברים מדהימים אלה לא זכו להד תקשורתי, גם לא במסיבת העיתונאים של נשיאת ביהמ"ש העליון. דומה כי הנשיאה מבינה כי אין לחסום את הדיון הציבורי שיוזם שר המשפטים, במשבר אליו הגיע ביהמ"ש העליון ויחסי הרשויות בישראל בכלל, ועל כך היא ראויה לשבח, גם אם הדבר נעשה בחוסר רצון מצדה ותוך השמעת דברי התנצחות וביקורת כנגדו.
עם זאת, יש לציין כי חזרה על הקלישאה בדבר התנהלות "קמפיין נגד ביהמ"ש העליון", כביכול, שנשמעה מפיה, כמו גם מפי השופט (בדימ.) מצא, איננה עולה בקנה אחד עם קיום דיון ציבורי. אגדת ה"קמפיין נגד בית המשפט העליון" אותו מנהלים, רחמנא ליצלן, "החרדים וליברמן", נולדה לפני כעשור על-ידי אהרן ברק, ודוברו האלמותי דאז, משה גורלי, על-מנת לסתום פיות ולהדוף את גלי הביקורת על ביהמ"ש העליון, שגלש לתחומים לא לו וביקש לנהל את המדינה ולקבוע את ההכרעות האידיאולוגיות בחברה.
גם אז היה מדובר בתעמולה חסרת שחר ובניסיון חמור לדמוניזציה של מתנגדים אידיאולוגיים, וכך גם היום. כאשר דוברים כמו פרופסור אמנון רובינשטיין ופרופסור שלמה אבינרי מדברים על דיקטטורה שיפוטית, ברוח דבריו דלעיל של רוברט בורק, ומצטרפים בכך לדברים שהשמיעו עוד בעבר הנשיא משה לנדוי, המשנה לנשיא מנחם אילון, פרופסור רות גביזון, ורבים רבים אחרים, אין הדבר הופך אותם לא ל"חרדים" ולא ל"לאומנים". גם זיקתו של פרופסור פרידמן לחרדים או לליברמן נראית מצומצמת, בלשון המעטה... אשר על כן, מוטב לה למערכת המשפט ול"אוהדיה השרופים", שלא לחזור על דמוניזציה של מתנגדים פוליטיים מן העשור הקודם.
אין דרך למנוע את הדיון הציבורי, לא בסמכויות ביהמ"ש העליון, לא במבנה הוועדה למינוי שופטים, ולא בנושאים קרדינלים דומים. דומה כי הנשיאה מבינה זאת, ויש לקיימו בצורה עניינית, גם אם לאורך זמן, על-מנת לשפר את פניה של מערכת המשפט, להחזיר את אמון הציבור בה, ולאפשר למערכות הפוליטיות לעסוק בהכרעות האידיאולוגיות בחברה, ולנהל את ענייני המדינה.
