עוד לפני הראיונות שלו בתקשורת בסוף השבוע האחרון, יכול שר המשפטים החדש דניאל פרידמן לסמן לעצמו V גדול. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט יכול. גזר הדין שניתן בסוף השבוע שעבר בעניין השר חיים רמון, מלמד שהמערכת המשפטית, למרות מחאות ביניש, כבר מיישרת עם פרידמן קו. מוראו כבר עובד עליה.
בין אם רמון סומן מלכתחילה על-ידי מערכת החוק, בין אם לאו, בין אם היה מקום להעמיד אותו לדין, בין אם לאו, ההבדל בין פסק הדין שנתנו שלושה שופטים בעניינו של השר, לבין גזר הדין שנתנו אותם שלושה בדיוק, כמותו כהבדל בין אדמה לשמיים. פסק הדין, יכול להכיל עליו עולם ומלואו. הוא מפרט וקובע את זכותן של נשים על גופן, יוצר קו אדום מובהק ביחסי גבר ואישה, ביחסים שבין נושא משרה לכפופה, ועוד כהנה וכהנה, הלכות ועקרונות עליהם הסתמך פסק הדין שהרשיע את השר.
גזר הדין אינו מחזיק אוויר. כאילו לא נותר דבר מכל מה שכתבו אותם שלושה שופטים בדיוק, שהרי הכל נמשך 2-3 שניות, בחוסר תשומת לב ובחוסר כוונה, ואין זה כלל משנה אם זה היה בפתח ישיבת ממשלה ערב מלחמה, ובכלל אין זה משנה מה אם בכלל היתה זכותה של אותה קצינה צעירה על גופה, וזה לא מה שקובע ביחסים בין גבר ואישה.
חיים רמון הוא לא הבעיה כאן. הוא הסימפטום. ערב פסק דינו היתה כאן מערכת משפטית אחרת, תקיפה, נחרצת, קובעת הלכות ברורות. ממתן פסק הדין עד מתן גזר הדין, הפכה המערכת המשפטית לחמקנית, מתרצת, מתקרנפת, תוך שהיא מסתייעת בתקשורת.
התקשורת מדווחת שראש הממשלה רוצה את רמון לאוצר? ששר המשפטים החדש לא מרוצה מהפסיקה של שופטיו? שיש מצב שהרשעה בלי קלון תחזיר את השר לממשלה? מדווחת. ומה עושה המערכת המשפטית? פשוט מיישרת קו. נותנת לתקשורת, לשר ולראש הממשלה את מבוקשם על טס של זהב.
דורית ביניש יכולה להמשיך למחות ולפזר תחושות של חוסר שביעות רצון ממהלכי השר החדש. איפה בדיוק היא ניצבת בכל הסיפור הזה? לך תדע.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
