נאיביות היא השתמטות

רצועה ברוחב מאה מטר חוצה (חלקית) ותחצה את ישראל לאורכה. רצועה שמשבשת את הרצף הטריטוריאלי של הטבע הים תיכוני העשיר שלנו - נושא שעומד במרכז רעיון מתנגדי הכביש.

אביב לביא מראיין לעומק, לאורך ולרוחב את אחד מראשי המתנגדים הללו, ערן בנימיני, במוסף הארץ היום. "כשערן בנימיני משקיף על הכביש השומם, הוא לא יודע אם לצחוק או לבכות. בשש השנים האחרונות השקיע הרבה מזמנו למאבק בסלילת חוצה ישראל. גייס פעילים, ערך חוגי בית, ספג מכות משוטרים יותר מפעם אחת, למד להכיר מבפנים את חדרי המעצר בתחנות המשטרה השונות במזרח גוש דן". אבל לא הצליח לו - למה אני לא מופתעת?

בנימיני, כפי שמצטייר בראיון, עושה עלי רושם דומה לזה שמשאירים "לוחמי שטח" אחרים - משהו נאיבי, כמו ילד שמשחק במקום לחיות וחי כדי לשחק. נטול פרגמטיות, לוחם בקדמה כאילו הוא אנקדוטה ואינו מציע לה כיווני התפתחות פחות הרסניים - אלא רוצה לעצור אותה בכלל. אני משערת שזה מקומו וזה חשיבותו ואין לזלזל בהשפעה העצומה של תנועות שטח אידיאולוגיות בעיצוב פניו של כדור הארץ.

יחד עם זאת, אמרה לי פעם פסיכולוגית יונגיאנית חכמה, שהנאיביות היא הבחירה לא לדעת, לא להיות מעורב במעגל החיים, לא לקחת אחריות. במדד התוצאה - היא כנראה צודקת. אותם לוחמים עיקשים נגד בניה, נגד סלילה, נגד צמיחה נדל"נית, נגד שינוי תווי שטח, נגד התאמות שטח לצורכיהם הסוציואקונומיים של יושביו - משיגים, במקרה הטוב כותרות.

הכלבים נובחים והשיירה עוברת' כי מול אינטרסים כלכליים יש להציב אינטרסים כלכליים - לא בורקס ומיץ בחוג בית. מול לובי עסקי יש להעמיד לובי חברתי מגובש - לא קומץ תמהונים שהיכו שוטר ונראים מניפים ידיים, עטויי אבק ובוץ, נגררים בצווחות לניידת משטרה בודדת.

מי שבוחרים להיות חברים באותה קבוצה - בוחרים לטעמי לא לעשות שינוי. לו רצו שינוי - היו מחילים עליהם את חוקי המשחק שמעוררים שינוי.

יש הגיון רב בסלילתו של כביש חוצה ישראל. אנו יושבות ומבכות את מצבה הכלכלי הירוד של מדינת ישראל, שגוזר על מאות אלפי ישראלים וישראליות בגיל העבודה, אבטלה ועוני. אחת הטענות הנשמעות כל הזמן היא, שקיצור טווחים גאוגרפיים בין הפריפריה למרכז, יסייע בטיפול בבעיית האבטלה. ומהו כביש חוצה ישראל, אם לא קיצור טווחים? היותו כביש אגרה ותזמון תחילת הגבייה דווקא למועד השיא של העוני והמשבר הכלכלי הישראלי, שייכים כנראה למחוזות הטמטום שאנו שרויים בהם. מה עולה למדינה יותר - לפצות את קברניטי הכביש על פטור מאגרה לנהגות והנהגים, או כביש ריק, שאינו מאפשר למובטל/ת ממודיעין להגיע במהירות לחיפוש עבודה בהרצליה ? מדינת ישראל לא בשלה, as is, לכבישי אגרה. לא כל שכן במצבה הכלכלי הנוכחי.

ואטובוסים ישירים - האם הם נוסעים בכביש? האם הם פטורים מאגרה? אני עוברת לעיתים על אחד הגשרים שחוצים את חוצה ישראל. אישית, עוד לא ראיתי שם אוטובוס של אגד.

לעמדתי שלי, כביש חוצה ישראל הוא אחד הרעיונות הברוכים והמבריקים שקרו לנו כאן. מדינה קטנה, מדינה שכוחה בקצב, במסחריות, ביכולת להתפרנס מכלום, בניידות גבוהה. כבר מזמן הפסקנו להיות מדינה של חקלאות ותעשיה, אנחנו לא יותר ולא פחות מסינגפור של המזרח התיכון. המודרניזציה, הבניה, הניידות, המהירות, התקשורת - כל אלו הם המפתח הכלכלי להמשך קיומינו כאן. קצב צמיחת האוכלוסייה - שבוני ובונות הארץ ייחלו לו ולמעשה הגיעו הנה עם תקווה גדולה לצפיפות אוכלוסיה במדינת ישראל הריבונית - אינו מאפשר לנו להמשיך לחיות בנופיה הפסטורליים ונטולי הבניה והפיתוח של ארץ ישראל ההסטורית.

אלו שלוחמים על סטגנציה התפתחותית - פיתוחית לארץ הזו, חשוב שיבינו שהסטגנציה הזו היא שתביא לחורבנה. זה, אם ההתנחלויות והימין הקיצוני לא יצליחו להרוס את הקצת שיש כאן עוד קודם לכן.

גם אני חולמת על בית בודד בגבעה פסטורלית, פתוחה לארבע כנפות הארץ ושאין אלא שביל עפר שמוביל אליה. חלק קטן מאיתנו, החלום התגשם להם. אנחנו, השאר, צריכים להחליט בין החלום על הפסטורליה לבין החלום על קיומה האינסופי של מדינת ישראל.
אפילו ערן בנימיני "גר עם אשתו בדירת שיכון צנועה ברמת גן". אשתו, אגב, היא "המפרנסת העיקרית במשפחה". ייטיב אולי בנימיני לעשות לו הסב את האנרגיות שלו למאבק קיומי בסיסי של אזרחים בגירים שאכפת להם - פרנסה (שוויונית) של משפחתו ומאבק בהרבה סוגיות סביבתיות קשות שנגרמות לאזרחי העיר שהוא חי בה, מאוויר (לא) צח ועד לזיהום המתמשך של הירקון.

______________
פורסם במקור באתר www.iwomen.co.il