שקיפות היא ללא ספק ה-מפתח להגינות והגיינה. אכן, על ועדת וינוגרד, אשר מונתה על-ידי הנחקרים, אשר מן הסתם מונו על-ידי הציבור לנהל גם את המלחמה וגם את מינוי החוקרים, מוטל נטל ההוכחה שהיא פועלת ללא משוא פנים. השאלה אם בג"צ הורה למעשה להשכיל את הציבור או להטעות אותו.
אכן, שקיפות פרוטוקול עדויות העדים, כפי שקבע בג"צ, יאפשר לציבור לקיים בקרה יעילה ועילה על עבודת הוועדה, ולהגיע גם בעצמו למסקנות המתבקשות. בדיוק כמו השקיפות של הפרוטוקולים בוועדה למינוי שופטים. דמוקרטיה במיטבה!
אך גם בג"צ קבע באותה החלטה, ובצדק, שיש להסתיר מהציבור את כל פרטי העדויות שעשויות להוביל לפגיעה בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה.
השאלה היא אם על סמך חצאי אמיתות יכול הציבור לקיים דיון ציבורי ממשי, רציני, אמין וכזה שיוביל אותו למסקנות הנכונות במקום להטעיה (כפי שקרה מפרסום חצי עדותו של שמעון פרס, המנוגדת למה שבאמת העיד גם בחלק החסוי, כפי שכבר נחשף).
ניתן היה לכתוב הררי נימוקים על הסכנה של חצי אמת, עליה כבר נאמר שהיא גרועה משקר. אך דומני שאת כל התורה כולה ניתן ללמוד מבדיחה ידועה:
איש אחד נכנס למשרד הפנים ומבקש מהפקידה להחליף את שם משפחתו. הפקידה שואלת את האיש מה שם המשפחה שלו והוא עונה 'עמק'.
שואלת הפקידה: "למה להחליף שם כל כך יפה? עמק מסמל טבע, פריחה, יופי".
אומר האיש: "לא משנה... אני רוצה להחליף...".
הפקידה: "אבל עמק? להחליף?".
עונה האיש: "כן... די כבר לשאול".
אומרת הפקידה: "טוב... מה השם הפרטי שלך?".
עונה האיש: "מרכוס".
אז לעולם אל תאפשרו לעצמכם לשפוט דברים שנשמעים טוב ונהדר ומקסים מבלי לדעת את יתר חלקי התמונה של אותו עניין...
