אושר ב-3,000 ש"ח לחודש

בתאריך ה-13.04.07 פרסם תני גולדשטיין מאתר Y-net את כתבתו "עמותת פעמונים: כאן מחנכים לעצמאות כלכלית". הכתבה עוסקת באם חד הורית - רחל זוארץ - שלכאורה מצאה את הדרך האולטימטיבית אל האושר בשכר של 3,000 ש"חלחודש (פחות משכר מינימום). הנטייה הראשונה בכתבות מהסוג הזה הינה כמובן להביא את הסטטיסטיקה, שתפריח את דברי ההבל והבלע האלה.

נתונים כגון סל ההוצאות למשפחות, דרי העשירונים התחתונים, העומד על כ-7,500 ש"ח בחודש, סל ההוצאות הממוצע (לא רק לעשירונים התחתונים) עומד על 11,000 ש"ח בחודש, מאות השקלים שיש להוציא בחודש על חינוך הילדים, מאות ואלפי שקלים של שכר דירה או משכנתא, תשלומי חשמל, מים, ארנונה ועוד, ואוכל עדיין לא הזכרנו.

אולם הנטייה הטבעית הזאת לפנות אל חיקה החמים והבטוח של הסטטיסטיקה, כפי שנבין מיד, הינה כניסה למלכודת אותה טומנים עיתונאי חצר מסוגו של תני גולדשטיין, ולכן בכוונתי להתמקד פחות בפן זה, ולחשוף את התרמית האינטלקטואלית שעומדת בבסיס הספין והעוקץ העיתונאי שבשימוש מוטה, מניפולטיבי ושקרי בנתונים סטטיסטיים, ולא רק בהם.

הספין והעוקץ

התרמית מתגלה למעשה בנתון אחד תמים המופיע אי שם בגוף הכתבה: רק כשלושים אחוז- מספר עלוב וביצוע עוד יותר גרוע - מצליחים לעלות כביכול על דרך המלך או במילים אחרות שבעים אחוז נכשלים, ודי ברור למה. אלו הם כמובן שלושים האחוז שלהם יש עוד אי אלו יכולות כלכליות נוספות, מעבר לשכר השערורייתי שמזכיר גולדשטיין בכתבתו.

כאן יש לציין, כי מדובר על תרגיל עוקץ מוכר וידוע. הסטטיסטיקות, שציינתי למעלה, מעידות כיום על הרעה ניכרת ומתמשכת באיכות חייהם של רוב התושבים במדינה וגם בעולם ועל אי שוויון קיצוני, ואל מול האמת המרה הזו יש כמובן לנקוט במניפולציה מספרית, ובכל מחיר. הטקטיקה הזו של שימוש מניפולטיבי במספרים וספין תקשורתי מושרשת כיום עמוק בתקשורת הישראלית, ובשיח הכלכלי העכשווי ניתן למצוא מספר דרכי התמודדות עם הסטטיסטיקות הקשות הללו.

1.בחירה של "סטטיסטיקות טובות" והתעלמות מ-"סטטיסטיקות רעות". גישה זו מקובלת בקרב רוב הדוברים בשיח הכלכלי עד כדי עיקור השיח הכלכלי מהתמודדות של ממש עם הבעיות. "הסטטיסטיקות הטובות" נחשבות ל-"כלכליות". כמעט תמיד סטטיסטיקות אלה מאגדות את ה-"ציבור" למקשה אחת, ואינן חושפות מידע על התפלגויות בקרב הציבור (אנחנו יודעים כי רחל זוארץ היא אם חד הורית המשתכרת שלושת אלפים שקל, אך לא יודעים כלום על תת החלוקה (דמי מזונות גבוהים? דירה בבעלותה מנישואיה הקודמים לבעל עשיר? הכנסות נוספות? תמיכה ממשפחה עשירה? חסכונות מהנישואים? חיים לצד בן זוג עשיר או לפחות מסודר? וכיוצא בזה).

"סטטיסטיקות רעות" הוגלו מתחום הכלכלה לתחומי ה-"חברה", והן כוללות מדדי אי-שוויון, שיעורי עוני, קיום או אי קיום חוקי עבודה, הנגישות להשכלה, לשירותי בריאות, לסעד משפטי ועוד. כך למשל, חיפוש של "כיבוד חוקי עבודה" בגוגל יניב כמעט אך ורק קישוריות של ארגונים חברתיים, והפניות למאמרי פובליציסטיקה "חברתיים" בדף התוצאות הראשון, בעוד שחיפוש "שכר ממוצע" יניב ציטוטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זו הטקטיקה הראשונה שבה בוחר גולדשטיין.


2. דה-לגיטימציה, דמוניזציה והסתה נגד מושאי ה-"סטטיסטיקות הרעות". כאן מדובר בדרך כלל על הפרזיטים/ ערבים/ חרדים/ אמהות חד-הוריות חסרות אחריות/ אנשי תרבות ה-"מגיע לי" וכיוצא בזה. תופעה זו מוכרת גם כספין התספורת, הפלאפון והמלבורו. דה לגיטימציה זו מאפשרת להכליל צבורים שלמים ולהתעלם מן הסטטיסטיקות הרעות, בעוד ש-"הסטטיסטיקות הטובות" נוגעות לחייהם של מקבלי ההחלטות והמשפיעים עליהם, ובהם רוב העיתונאים ואנשי האקדמיה העוסקים בכלכלה. על היקלטותה של הדה-לגיטימציה בציבור הרחב יעיד ריבוי התגובות הנוקטות בגישה זו ב-"טוקבקים". כלי התקשורת ממלאים תפקיד חשוב במסע ההסתה והדה-לגיטימציה הזה. זו הטקטיקה השנייה, שבה בוחר תני גולדשטיין בכתבה זו.

מעבר לכך ניתן גם למנות את הטקטיקות הבאות: "ערעור על הלגיטימיות של ה-"סטטיסטיקות הרעות", "הכרה בתקפות הסטטיסטיקות ובמשמעותן - והיאחזות בטענה שלא הצלחנו ליישם במידה מספקת את הרפורמות הדרושות, כדי להשיג את השיפור הדרוש", "היתלות ב-"מומחים" ישראלים ובינלאומיים", מתן עדיפות מוחלטת לדעתם ולאינטרסים של גופים עסקיים בינלאומיים על פני אלה של תושבי המדינה.

אידיאל החיים היהודי נוסח פעמונים

זאת אף זאת, בכתבה זו נחשפנו אל התיאולוגיה ואידיאל האושר היהודי נוסח פעמונים "ומתנחלי בית אל החברתיים", שכן לצורך הגילוי הנאות, היה על גולדשטיין לציין כי עמותת פעמונים ממוקמת ביישוב בית אל שבחבל בנימין. וכך, יו"ר העמותה, אוריאל אדלברג, מסבר את אוזננו בדבר התנגדותו ליום ללא קניות, עליו דיווחתי בכתבה אחרת. "מי שיכול, שיקנה וייהנה מהחיים", כך היו"ר הנכבד.

עכשיו הבנו את אידיאל האושר היהודי אליבא דאדלברג והמתנחלים: חיי קניות מלאים תאווה ואושר. למי שכמובן יכול להרשות זאת לעצמו. ומי שלא לא יכול להרשות את עצמו את תאוות הביזאר הצרכנית הזו? כאן אליבא דאדלברג והדמגוגים מבית אל, זו כבר הבעיה שלך, אז אל תהיה מאושר! הפתרון הוא כמובן דווקא בדרך שאותה שולל אדלברג. יום ללא קניות, שיהרוג את גולם הצריכה והצמיחה של בעלי ההון, שכן שטיפת מוח תאגידית דווקא כן עובדת, כפי שאנו למדים מההיסטוריה, ולא רק בעניינים כלכליים.

אדלברג מזכיר לי גם מנהיגים רוחניים "ולוחמים חברתיים" אחרים המגיעים מההתנחלויות. פעם, לפני כמה שנים, קראתי את אמונה אלון משבחת את נתניהו על "אומץ לבו" בקיצוץ קצבאות הביטוח הלאומי, סעד היא קראה לזה. כמה חודשים לפני כן יצא ישראל הראל, המתנחל-מחמד של התקשורת הישראלית, למסע צלב נגד האמהות החד-הוריות הפרזיטיות. הראל קרא להן ולמובטלים אחרים ללכת לעבוד. הוא גם כתב שהוא מכיר עובדת סוציאלית אחת שסיפרה לו שחלק מהמובטלים הם רמאים. בעלי הטורים אורי אליצור ואורי אורבך, שני חברים נוספים באליטה התקשורתית, מלגלגים באופן קבוע על קורבנות מדיניות הרווחה, הם בעד הפרטה ורדיפת עניים כמדיניות ואידיאולוגיה.

הראל, כדאי להזכיר היה אחד המסיתים המרכזיים נגד המשפחות החד-הוריות ונגד מובטלים, הוא כתב עליהם כעל טפילים המעדיפים לחיות על כספי ציבור במקום ללכת לעבוד. בניגוד כמובן לצאן המתנחלים הקדושים, שמסתפקים במועט - כפי שטרח להסביר אדלברג את גישתו ליום ללא קניות - ואינם נזקקים לכספי ציבור. כדאי לאדלברג, ממשיכו הנאמן של הראל, לרכוש את ספרו של שלמה סבירסקי "מחיר היוהרה" המפרט את מחיר הטפילות שלו ושל חבריו ואת גודל הפרוסה שחמסו מהעוגה. כנראה בחיפוש הנואש אחר סולידריות גילו הראל בזמנו ואדלברג היום לפתע את "הבעיות החברתיות".

שטיפת מוח קפיטליסטית זה עובד - על הצרכן המנצ’ורי

בכתבתו מזכיר גם תני גולדשטיין את דברי אדלברג על שטיפת המוח הפרסומית והשיווקית, ואחריותו כביכול של הצרכן. כדי להעשיר את הידע הכללי של השניים, אפנה אותם לספר מעניין של הסופר ריצ'ארד קונדון" והעונה לשם "המועמד המנצ’ורי". ספרו של ריצ’ארד קונדון, משנת 1959, מספר על חייל אמריקני שנפל בשבי במלחמת קוריאה, נשלח משם למנצ’וריה ואומן באמצעות שטיפת מוח להיות מתנקש רובוטי המתוכנת להרוג את נשיא ארצות הברית בהישמע פקודה מילולית שנקבעה מראש.

הצרכן המודרני הוא בהחלט מועמד מנצ’ורי החי בטראנס. יש לו תחושה עמומה בלב שבשלב מסוים ומוקדם בחייו, בוצעו בו ניסויים, אבל הוא אינו מסוגל לזכור הרבה מהם. בעת שהיה מסומם, או צעיר מכדי לזכור, שתלו בו הפרסומות ומדיניות השיווק של התאגידים, רעיונות אל תוך התת מודע שלו, במטרה לשנות את התנהגותו.

הצרכן המנצ’ורי אומנם לא תוכנת בשביל להרוג נשיאים כמו בסרט, אלא בשביל לרכוש עוד ועוד מוצרים, בתגובה לפקודות כאלה ואחרות של מומחי השיווק והתאגידים. סיסמאות וג’ינגלים של פרסומות נעשו שגורות בפיו והוא חש רגשות חיבה חמים ביותר כלפי מוצרי צריכה רבים. אפילו הדחפים והרגשות המולדים העמוקים ביותר שלו מתקשרים באופן מיידי למוצרי צריכה. רעב שווה ביג מק. חברות שווה מכבי. דיכאון שווה פרוזאק. הצרכן המנצ'ורי הוא היום כבר גאנק'י צרכני מסומם שלא יכול ללא הסם, ועד שלא תטופל המאפייה של סרסורי וברוני השיווק והפרסום, והצרכן יעבור גמילה מסודרת, הוא יהיה וימשיך להיות כלי משחק וצרכן מנצ'ורי.

לסיכום: לתני גולדשטיין יש במאמר זה כמה מטרות אותן הוא מעביר בתוך מסרים סמויים:

1. דמוניזציה, דה הומניזציה, ודה לגיטימציה של מאות אלפים, שהוכו פעם אחר פעם בידי אותה מדיניות, שהוא ועיתונו מעודדים בלהט של להקת מעודדות משולהבות. אם פעם היו העניים עצלנים, עכשיו הם כבר הפכו לבזבזנים (כסינדרום התסרוקת, הפלאפון והמלבורו).

2. להכשיר את שרץ אי תשלום שכר המינימום ו/או תשלום שכר נמוך לעובדים, ולהגן על בעלי ההון.

3. עיוות מגמתי של הנתונים הסטטיסטיים, על-מנת לייפות או להסתיר את המציאות והפערים הקיצוניים הממשיכים להתרבות בחברה.

4. הטלת אשמה על הקורבן - לדוגמא שבעים אחוז, שלא היו יכולים לצלוח את התוכנית, והמהווים את הרוב המוחלט - על-ידי שימוש מניפולטיבי במספרים.

על חלקה של התקשורת הישראלית במלחמת הספינים הזאת כתב עמוס נוי במגזין העין השביעית: "כולם כבר יודעים מה זה ספין... יש ספין מתוחכם במיוחד. זהו ספין של מילים. באמצעות בחירה קפדנית של מונחים, והתעלמות מכוונת ממונחים אחרים, מוגדרים האופנים שבהם נושא מסוים נתפס ומפורש על-ידי הציבור, וכך מועברים, בדרך מעודנת ומתוחכמת, מסרים המתבססים על פרשנות ותפיסת עולם מאוד מסוימת. העיתונות הממוסדת היא המכשיר היעיל ביותר לביצוע ספין... לדוגמה, שלושה מונחים תקשורתיים שמשמשים את הדיון הציבורי כפי שהוא משתקף בתקשורת: "אמהות חד-הוריות": למי שלא יודע ולא מבין, למונח הזה, בחוגים רחבים, יש הקשר מיידי לאמהות חד-הוריות מבחירה ומרצון... הוא כולל גם, למרבה הצער, איזו רמיזה קלה על מוסריותן של הנשים האלה. השימוש השיטתי במונח הזה מעביר, באורח לא מודע, את הדיון מהתוכנית הכלכלית - אל קורבנותיה: ציבור נשים חסר אחריות, עם מוסריות מפוקפקת".

הכתבה הזו ממשיכה אפוא את המגמה המוכרת של העיתונות הישראלית של כתבות הספין, שמטרתם להאשים את הקורבן במצבו, וללמד סנגוריה על התוקפן תמורת בצע כסף. כתבתו של תני גולדשטיין היא לא יותר מרמאות אינטלקטואלית והונאת הציבור.