מצוות רבות מוטלות על כל יהודי בכל ימות השנה, וחוץ מזה ישנן מצוות לימים מיוחדים כגון שבתות, ראשי חדשים וחגים. פחות או יותר שיגרה של מצוות. מזווית זו, חודש אייר הוא חריג בולט; בכל יום מימי החודש יש מצווה נוספת, ספירת העומר. זה מתחיל במחצית השניה של חודש ניסן ומסתיים לאחר חמישה ימים בחודש סיוון, אבל חודש אייר, כולו במצווה זו.

'אִיָר' זה ר"ת 'אני י'י רוֹפאֶךָ', אומרים המקובלים, ומכאן ניתן להסיק שיש קשר בין ספירת העומר לבין רפואה שלמה. מה גם שברוב השנים קוראים בתורה את פרשת נגעים (וריפויים) בחודש אייר, בתחילתו בד"כ. כיצד מועילה ספירת העומר לריפוי נגעים, נגעי גוף או נגעי נפש ולב?

בניסיון להבין, ניעזר בפרשן התורה המכונה 'כלי יקר'. לדבריו, הצעד הראשון הוא לרדת לשורש הנגע; להבין מהיכן צמח. הוא מונה שלוש תכונות המצמיחות נגעים: והם לה"ר (לשון הרע), וגסות רוח, וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר: (תהלים קא) [ה] מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר, רֵעֵהוּ-- אוֹתוֹ אַצְמִית: גְּבַהּ-עֵינַיִם, וּרְחַב לֵבָב-- אֹתוֹ, לֹא אוּכָל. מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ, הכוונה כמובן למספר לשון הרע, ואפילו אם דִּבֶּר בסתר. ואוֹתוֹ אַצְמִית, דרשו רז"ל על מצורע מוחלט, שזהו עונשם של מספרי לשון הרע.

השאלה היא, מה הקשר בינו לבין האחרים המנויים בפסוק? וּרְחַב לֵבָב היינו החומד ממון; שכן אמרו (אבות ה כג) אצל בלעם, שהיה לו נפש רחבה. ומהו גְּבַהּ-עֵינַיִם? ועשה בפסוק ב' חלוקות לצרף גְּבַהּ-עֵינַיִם אל רְחַב לֵבָב כי שניהם ממקור אחד, שהרי "שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי" (ע"ז, כח/ב). בתרגום מילולי: ראיית העין תלויה בנטיות הלב. בפנימיות: ההסתכלות על הזולת חושפת את צפונות לבו של המסתכל. אם הוא גְּבַהּ-עֵינַיִם, מביט על הזולת מלמעלה למטה, זה מעיד עליו שהוא רְחַב לֵבָב. ובלשון הכלי יקר: וכל גְּבַהּ-עֵינַיִם הוא רְחַב לֵבָב, כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו.

זה עובד לשני הכיוונים: ולאידך גיסא כל עושר גורם רוּם-לב, כמ"ש (כמו שכתוב) (דברים ח) [יג] וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. [יד] וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

ומניין יודעים שזה עובד לשני הכיוונים? וראיה ממ"ש (ממה שאמר) אלישע לגחזי (מלכים ב' ה כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, למה לו להזכיר צרעת נעמן (סתם צרעת מספיק, לא?) אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם ה, כ כד) ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ"ש (שם ה א) וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו. ר"ל (רוצה לומר) שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה. וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע"כ (על כן) אמר וצרעת נעמן תדבק בך. וכן דוד סְמָכָה באמרו גְּבַהּ-עֵינַיִם, וּרְחַב לֵבָב וגו'.

פירוש יפה ואפילו מעניין, אבל היכן זה רמוז בפרשת השבוע? (ויקרא יג) [ב] אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. לכך נאמר אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת. אין שְׂאֵת אלא גבוהה (גאווה). ומין צרעת זה, בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש.

את הנגוע הראשון עוד אפשר לתרץ; הוא חושב שיש לו במה להתגאות, ומתגאה. נהיה גס רוח. אבל השני, מהו שורש הנגע שלו? אוֹ-סַפַּחַת, אין סַפַּחַת אלא טפילה כו'. והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות. בעצם, גם אותו אפשר להבין; הוא חומד ממון. טבעי. אבל השלישי: אוֹ בַהֶרֶת היינו לַבְנוּת, מין זה בא על המספר לה"ר (לשון הרע) ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא (פני המושמץ מחווירות מבושה). הנה כי כן, נגע הגלוי לעין, מלמד על נגע חמור יותר, הסמוי מן העין.

סוף הדרך, הזדמנות להתחלה חדשה

מעניין שתורת הנגעים באה מיד ובסמוך לתורת היולדת (שם יב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר... וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ... וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד... כיצד נבין זאת? ובכן, בשנים קודמות הבאנו כאן מדברי קדמונינו המגלים לנו כי תוכנן של שתי הפרשות שקוראים בשבת זו רומזים לתהליך הגאולה. האשה היא השכינה (המכונה כנסת ישראל...) היולדת את הגאולה האמתית והשלמה.

תהליך הגאולה, מסתבר, אינו עובר חלק ובמהלכו סובלים מנגעים קשים, כי הגאולה אינה יכולה לבוא על-רקע של זוהמה מכל סוג. כדי להגאל, חייבים להטהר ולטהר את כל העולם. הנגע המתגלה לעין כל, חושף את הזוהמה המסתתרת בנפש פנימה, ומאפשר תהליך של ניקוי אשר בעקבותיו גם הנגע נעלם. זהו התהליך המתואר בפרשות 'תזריע ומצורע' שקוראים בשבת זו וכאמור, כתבנו על כך בעבר די בהרחבה.

ומה קורה כאשר מדמיינים שכבר נולדה הגאולה ותהליך מסויים שאנחנו שותפים לו, הוא 'אתחלתא דגאולה' לפחות, אם לא הגאולה בכבודה ובעצמה? או אז מתגלים נגעים, שכאמור חושפים את הזוהמה הפנימית, ותכליתם לפקוח את ענינינו לראות את האמת כך שנוכל להטהר ולהכשיר את עצמנו ואת העולם כולו לגאולה האמתית והשלמה. ובדיוק כאמור בפרשה, קודם יש לידה של יצור חדש (שקוראים לה מדינה ובאופן טבעי, כולם שמחים בה שמחה גדולה). מיד אחר כך מתגלים נגעים. לנגעים יש שמות פרטיים, אבל שמם הכולל הוא 'צרעת'.

(רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, ט"ז) [יג] הצרעת--הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה: שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת; ונפילת מקצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת; ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם--אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.

[יד] שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית--משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו--משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.

מה שנכון לפרט, ליחיד, נכון גם לכלל, לציבור. ומה קורה כאשר מסרבים לשוב לדרך הישר והטוב? הרמב"ם כמו מתעלם מאפשרות כזאת; מאהבת ישראל שלו, הוא אינו רואה מצב בו יהודי לא יעשה תשובה. אבל אפשרות כזאת אכן קיימת למרבה הצער, וכדי להתמודד עמה, נשוב לעיין ב'כלי יקר': הוא מצטט את הגמרא בסנהדרין (צז/א): דא"ר יצחק, אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא (מאיזה מקרא למדים זאת)? (ויקרא יג) [יג] וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא.

וההסבר: רמז לדבר, הָפַךְ לָבָן; כשהמלה הפוכה יהיה נָבָל, ור"ל כשכולם יְנַבְּלוּ צור ישועתם, אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילוליה. וּראָיָיתָם מנגע זה, הבא על צד העונש, וכשכולו הפך לבן - ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב. כך ישראל, כשיראו שכל המלכות יהפך למינות ויראו כי אפס עצור ועזוב, ודאי יתנו אז אל לבם לשוב בתשובה שלימה אל ה', ואז טָהוֹר הוּא.

האמת, כבר לפני שנים הייתי בטוח שהגענו למצב הזה שכֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן. חשבתי שיותר גרוע לא יכול להיות, ממילא אין ברירה אלא להתפקח ולשוב לדרך הישר, דרך ישראל סבא, וכך לזכות מיד ממש לגאולה האמתית והשלמה, טָהוֹר הוּא. התבדיתי. התברר שמה שנראה לי כשפל העמוק ביותר, היה רק קדימון לשפל נורא יותר.

מאז חלפו כמה שנים, כולל גירוש היהודים מגוש קטיף בידי יהודים, וכך זה עדיין נמשך. עדיין יש בינינו מי שמתקשים להתפקח. והעניין הזה נלמד מפרשת השבוע בסמוך כל כך ליום העצמאות, ללמדנו כי הגיע הזמן להשתחרר ממקסם השווא. הגיע הזמן לחתור אל הגאולה האמתית והשלמה, שבפנימיות, זהו עניינה של ספירת העומר, ולא להסתפק במסגרת מושחתת בעלת נטיות אבדניות, המכונה מדינה, שכל כולה נגע אחד גדול.

וכאשר נצליח להתפקח, או אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.