הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   ספרים  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
ה-FDA אוסר הפריה מ-3 הורים
08/08/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
שני אירועים תקשורתיים בקיץ לח זה
08/08/2017   |   רועי אורן
 
 
 
שלהבת אש באותיות של שלג
08/08/2017   |   יחזקאל חיים
 
 
 
טרור בדרכים
08/08/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
חוצפה או חופש הביטוי
08/08/2017   |   מרגלית מולנר גויטיין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
קוממיות ועצמאות בלבטי הזיכרון


התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקדם לכל, ממסלול הגלות, מגדרות התיל של השואה ומן הפרעות בגולה. ספריו וסיפוריו של שמאי גולן משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה - ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור, את ההליכה הרוטטת על קו הקץ

▪  ▪  ▪
מי שמכיר את כלל יצירתו של שמאי גולן, חש כי צלילה לעומק יצירותיו מציבה אותו במקום בולט בתיאור חוויה של דור, בשרטוט דיוקן של עם שעבר את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה. בספרו החדש "מסעותי עם ספרים" חושף גולן בפנינו את זיקתו לסופרים שונים כמנסה לענות על השאלה "מאין נחלתי את שירי".

בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות - ושמאי גולן מיטיב לתאר את מאבק הקיום של העם ואת החוטים המקשרים בין עבר להווה. סיפוריו כמו משרטטים במכחול דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכל.

שמאי גולן חצה לא מכבר את קו ה-70 - וכמו באופן סמלי העניקה לו הסוכנות יחד עם המועצה הציונית את תואר "חתן האור". מעבר לאור ולאהבה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן היטיב לתאר את החושך הנורא: גולן צייר בעדינות וברוך את הערפל ואת הצללים עד כאב -והתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.

אנו חשים דרך הדי האירועים ושובלי העלילות בספריו- כי שמאי גולן בא לבטא את המאבק של עם ישראל, את התקוות, את הייסורים, את החרדות. גיבוריו חווים תהפוכות, חלומות נשברים - וגם אם אנו חשים את הצל המרחף מעליהם, אותה תחושה של "גוף ראשון רבים", ובכל זאת הלב רוטט: הדמות המתוארת היא דמות שחשה את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.

אורי פלד - זה תמיד חוזר אליו

כדי להבין את יצירתו ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית של שמאי גולן - "מותו של אורי פלד". ("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד- הספרייה לעם, 1971). לאחר צאת הספר לאור, זכה הספר בפרס רמת גן לספרות. אורי פלד הוא סמל של עצמאות ושל ריבונות, קצין בצבא, לוחם ישראלי, אבל מעבר לזהות הישראלית קיימים רבדים נסתרים של עבר ושל פצעי גלות.

המשפט שמיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד: "מה אתם מבינים", גנח ברגר במבטא הפולני שלו, מי שהיה שם אצל הגרמנים - זה תמיד יחזור אליו".

סרן אורי פלד, לכאורה שם שנראה שם של "צבר" ודרגות הקצונה כמו מעניקות לו הילה של לוחם ישראלי שורשי- אבל מעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, מסתתרת נפש יהודית רוויה צללים של גולה ושואה. סיוטי הזוועה של השואה והמוות מעבר לגדרות המחושמלות ממשיכים לקנן בנפש הישראלית, ודווקא מורכבות זו היא המורכבות הישראלית האמיתית. שמאי גולן בונה דמות שיש בה משל לחיי עם כולו: עם שהקים לו מדינה כדי להיות ככל הגויים, כדי לבנות מודל של ישראלי חדש שיודע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים - לא נעלם היהודי הקודם. דווקא ציור מורכב זה מיטיב לתאר את ההוויה החדשה שקמה - ושמאי גולן כסופר השואה והתקומה יודע לשרטט את חייו של אורי פלד במגוון מצבים החושפים את הפצע שאין לו תקנה, את הניסיון לסלול דרך של הוויה נורמאלית על "פיגומיה" של נפש פגועה רדופת ביעותים.

העלילה כמו מובילה את אורי פלד בשבילי העלילה הציונית, חוויות יסוד בישראל העכשווית, פרקים במאבק הקיומי כקצין בצבא הגנה לישראל. אבל העבר אינו נמוג בקלות, ודיוקן ה"צבר" החדש נסדק ונפער לאיטו. הרובד הגלוי אינו אומר הכל: אנו מגלים מתחת לרבדים הגלויים שכבות נסתרות של זיכרונות גולה, טראומה של שואה, ניכור ותחושות של נטע זר.

סיפור העלילה סוחף אותנו אחר נפשו הרדופה של פלד, ונתיבי הסיפור מטלטלים אותנו כמו בסחרחרת אחר סיוטי נפשו המיוסרת: ניסיונות להינתק, רגעי אימה של עבר תובעני שחוזר, התפתלויות של שיבה - וחוזר חלילה. קשה להימלט מצללי התופת שהיתה. יש משהו בדמותו של אורי פלד שהופך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוע בתווך.

אתה קורא את סיפורו ומנסה להבין את הווייתנו בארץ הזאת, את החלום להקים כאן מדינה ככל הגויים, האם יש לכך סיכוי?

לבטים בין יהדות לישראליות חדשה

גם אותם לבטים של זהות יהודית, אותן שאלות טורדניות שנעות בין אמונה לכפירה - הם חלק מהסיפור הציוני וחלק מזהותנו: אורי פלד אינו יכול לשכוח את זעקת הקורבנות, את תחושת חוסר האונים, הזעם נגד האל, הציפייה המתסכלת לישועה - ואנו קשובים לעדויות של שבירה, ניסיונות התכחשות לדת ולאלוהים, לביקורת נוקבת כלפי השמים, לאותה תהייה מדוע השמים החרישו. ומעבר לעננים הקודרים בוקעת בעוז אותה אמת שקשה לברוח ממנה, הנפש היהודית החבויה באורי פלד: אכן יש בו הערצה לריבונות, לסמלי הצבא והכוח, לרצון לבנות זהות של עוצמה, לשאיפה להתעלם מן העבר חסר האונים - אבל קשה לפלד שלא לחוש קרבה לאותה יהדות אומללה ועטופה ברוך: שמאי גולן בונה ביד אמן את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את הרגעים היפים של יהדות ערכית, נרות של קידוש, תפילות של בית כנסת, מסורת של בית-אבא.

המורכבות הזו של ציונות ויהדות, של רצון לנורמליות וזיכרונות העבר - כל אלה תולדה של חיים במדינה שאך זה קמה על בסיס עברה, מתוך שאיפה לשנות הכל. לבנות "ישראלי חדש". ההידבקות בזהות הישראלית נראית כתערובת של רומנטיקה וריאליזם - הפנמה של שאיפות להקים מדינה ערכית שתשמש חומת מגן, ציפייה למדינה שכל כולה אידיאליזם וסילוק תחושות חוסר האונים. בתוך חבורת מהגרים יש כמובן אליטה של מייסדים, אליטה של מתקני עולם המבקשים להקים הווה חדש, לעתים מתוך התכחשות לעבר.

הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו. שמאי גולן משכיל לבנות הכל נדבך נדבך, לבנה לבנה, והחוטים העדינים רוקמים לנו אורי פלד כגיבור מיטלטל - דמות חיה, דמות מיוסרת, במציאות שבה החיים הם משל.

סיפור עצמאות על מגש של דם ודמעות

גדולתו של שמאי גולן היא ביכולת לתאר את נפש הדור: גם אנו כעולים שבאו מעירק, חשנו שמעבר לצבריות כביכול של ילדים הגדלים במדינה ריבונית, יש עבר ויש סיפור שקרה בגולה. התחושות שמתאר שמאי גולן הן תחושות של מועקה וכובד שאסור לברוח מהן. אלה חיינו כאן- ואת המורכבות הזו יש להנחיל לדור הצעיר.

הסיפור כל כך יהודי וכל כך ישראלי: אורי פלד, הוא יוזק, הוא יוסלה קופרמן, ותיאור חיבוטיו מוביל אותנו אל שורשיו: פלד הוא נכדו של ר' אברהם-לייב ראש ישיבת פשלנו. ההווה והעבר נמזגים זה בזה - הישראליות והסיוט: הנפש מפרפרת אחר ההיתוך של מרכיבי ההוויה אלה באלה.

בלב הקרב נסחף פלד אל עברו - כי זו דרכו להיאחז בזיזים בדרכו אל משמעות חייו: "אולם אתה ידעת שהמלחמה שונה, שהמלחמה מביאה גרמנים והגרמנים מביאים את המוות. הגרמנים הוכנעו, אורי-יוזק ידידי, טפח לו מינץ על כתפו, וארצם חולקה, וארץ ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק, מתגרה בו מינץ, ומביט אל אסנת המחייכת אליו את חיוכה העוגב. כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות. אבא מכר את מכונת התפירה, ואת כיכר הלחם השחור חילק בין שמשון אחיו לבין יוסלה-יוזק. למען תאריכו ימים, אמא אבא, כשחילק פרוסות ממכונת התפירה, והוא מפזם את ניגונו של ראש ישיבת פשלנו ר' אברהם לייב אביו. יהודים גססו מעבר לחלון, ואבא ציווה על בנו לברך, ללעוס ולבלוע. כי זה קידוש החיים, קדיש, אמר. קדיש עליך ללמוד, יוסלה בני". שורות מצמררות, תמונות שקשה לשכוח.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גם בשני ספריו הקודמים ראינו ששמאי גולן אינו חסיד הריאליזם הטהור: שרטוטיו עזים, ושרטוט העלילה נבנה בעוצמה ממצבים וממעמדים הנראים כל כך מציאותיים וממשיים - אבל לכל נוסף ממד נוסף: גוון מעולם החלום, גוון סוריאליסטי: כך, למשל, מסיבת הפרידה של אורי מן הצבא, סדר העבודה ב"הר הזיכרון", מפגשיו הטעונים של אורי עם הגברת עצמון, המסיבה ההזויה אצל מינץ, והרגע הנורא מכל - מותו של פלד במשימה כל כך ישראלית: כיבוש העיר העתיקה.

שמאי הצליח לשרטט באומץ ובבגרות נושא קשה ורגיש, והקריאה חושפת אותנו למאבקם האמיתי של אנשים החיים בינינו, אנשים מהפלנטה ההיא: והדרך להבין אותם באמצעות היצירה היא דרך אמנותית ספרותית, ניסיון לתאר את העובר עליהם, ניסיון נואש לבנות גשר בין התהום הפעורה והאפלה של אותו "שם" לבין ההוויה החדשה של ה"כאן" - גשר על נפשות סוערות, גשר להבין את חיינו כאן. הדיאלוג של פלד עם החברה הסובבת הוא אחת הדרכים לכך.

שני הספרים הראשונים - "באשמורת ראשונה" ו"אשמים" - היו 'להקות החימום' לקראת הדבר האמיתי, לקראת המופע המצמרר של פלד: אותן תמונות יסוד של עולם שלם והרמוני שמתנפץ הן הבסיס להבנת עולמו של אורי פלד. בית אבא נהרס ביד מרושעת - וכל חוויות החיים השלווים בתוך בית יהודי מסורתי מאמין ובוטח הופכות לסיוטי זוועה: בית אבא מתרסק, הכל נהרס באכזריות נוראה על-ידי הגרמנים, ותמונות כאלה קשה לשכוח: הילד ההמום רואה את קרוביו ושארי בשרו היקרים לו נלקחים או מתים לעיניו - והתחושה הקשה מכל נותרת לנצח: חוסר האונים.

גיבורו הישראלי אורי פלד כמו מנסה לבנות מנגנוני הגנה וכלי הסוואה - כדי לחוש שהוא חלק מן הישראלי החדש, שהוא שייך לדור של צברים יפי בלורית. אבל קורותיו לימדו אותנו שייסורי ההסוואה והניסיון לבנות זהות חדשה אינם מובילים לפתרון אלא להתחפשות אומללה, להתחפרות נוראה - וגלי העבר חזקים יותר, חזקים מחוץ המבטחים המדומה.

שמאי גולן הכין אותנו לנורא מכל - "מותו של אורי פלד" - הסוף ידוע - ואנו צועדים לקראת מותו כדרך של פתרון, סיום לפרשת מצוקה בלתי אפשרית. פלד מובל כגיבור יווני לקראת הסוף הטרגי - וכל פרקי העלילה הם דרך ייסורים ולבטים וחיפוש פתרונות - ולרגע נדמה שזו הקלה ומנוחה: ברור לנו, שמות הגיבור הוא הנקודה הוודאית ביותר, המשמעות היא התחנה הסופית - כל השאר רק אפיזודות חולפות וצירופי מקרים.

השורות קשות ופוצעות את הלב: עם צרור היריות הקטלני, מול שער האריות, באה לסיומה פרשת חייו של אורי פלד, אך לא באו על פתרונן התהיות וההתלבטויות שהוצבו כתמרורים על דרך חייו. פלד ניסה לבנות לו חוף מבטחים, פתרון ישראלי שורשי - והסוף מר.

הדרך להבנת זהותנו היא דרך של התפכחות: הבנת הזהות מחייבת הפנמת כל מרכיבי הביוגרפיה הלאומית, אורי פלד לעולם לא יוכל לשאת תחפושת חיצונית ולחיות בשלום עם סביבתו. נגזר עליו לחיות עם אותה זהות מיוסרת, עם אותו עבר קשה בדמותו הקודמת, דמותו של יוסלה קופרמן. והפרדוקס קשה מנשוא: ככל שאותה זהות כובשת את מקומה רב העוצמה - אין לפלד סיכוי לשרוד כישראלי חדש - והגזירה נראית כגזירת גורל - כמו מכוח אמת ספרותית אורי פלד צועד אל מותו.

אי היכולת לממש את החיים במציאות הישראלית מצד אחד והתחושה של זרות ונכריות מצד שני - הופכות את אורי פלד לתלוש ישראלי שהחליף את התלוש הגלותי - והמסלול מוביל להתרסקות - למוות. אין מוצא אחר. המוות כמו מכפר, כפי שאומרת אחת הדמויות - על רצון ההישרדות: אורי "מכפר בדמו על חטא הישארותו בחיים".

פרשת חייו של פלד היא ראי לחברה הישראלית: הניסיון הבלתי אפשרי להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים. העצמאות מופיעה בחלון הראווה, אך מעבר לכל יש מחיר. ההתנפצות אל סלעי ההתפכחות מחכה בכל פינה: המפגש הטראגי בין עבר להווה, בין רצון למציאות, בין תרבות עבר לבין תרבות "נורמלית" חדשה - הסיפור הזה נגמר בבכי. נותרת כצוק מוצק אותה אי היכולת להשתחרר מאותה תלישות של העבר נותר אותו חוסר אונים של היהודי הגלותי.

טרילוגיה של התמודדות - החלום ושברו, העצמאות ושברה

"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן- ואת חוויות היסוד של זיכרונות העבר, של התמוטטות האידיליה המדומה בקהילה - ראינו גם ביצירותיו הקודמות: "באשמורת אחרונה" ו"אשמים" (שין קמוצה).

שלושת הספרים מהווים טרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים- ואנו עדים ל תיאור שלבים שונים בדרך חתחתים של התמודדות- מאבקם של גיבורים, אשר עברו את השואה באירופה. בקובץ הסיפורים "חופה" משנת 1983 אנו עדים לתיאור נעורים בשואה- ואנו ניצבים לנוכח המציאות, קרב לטרון. בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" אנו מתרגשים לנוכח סיפורם של האב ניצול השואה והבן יליד הארץ: הם מנסים נואשות ליצור חוויה מתקנת. הבן מנסה לעצב לעצמו זהות ישראלית, להילחם כחייל של מדינה ריבונית, והתחושה היא שהוא קם מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. השבר הוא בכך, שהאב אינו יכול להושיע את בנו במקביל.

תמונות השואה אינן מרפות: זכורה התמונה הנוראה

בסיפור "באשמורת אחרונה" שבה ניצב הילד הזועק מול המוות, אופנוען גרמני בפלישה לפולין דורס חתול ברחוב, ומול גופו של החתול המרוסק באה ההתבגרות הפוצעת, כך צופה הילד את הבאות.
ב"מותו של אורי פלד" - הממסד הישראלי מנסה לסייע במסלול ההסוואה, וזה נראה נלעג: אנו מתוודעים לניסיונות שנראים פתטיים לבנות זהות נטולת עבר והתמודדות אמת. שורה של ניסיונות נפל - המרצים באוניברסיטה, החבר הוותיק בקיבוץ (ברזילי), המח"ט בצבא, הפרופסור והחוקר מ"יד ושם" - וכך הלאה.

זהויות במצוקה - שיבה ובריחה

הספר " בריחות למרחקים קצרים", סיפורים, הוצאת מסדה - אגודת הסופרים העברים, 1975 - היה ניסיון נוסף בתיאור ההתמודדות של שמאי גולן.

ספר זה הוכיח שוב כי גולן מתאר גיבורים החיים וחשים את ההוויה הישראלית בכללה. שוב נמצא שילוב של סבל ותחושת עוצמה ישראלית, שברון וחוסר אונים מול שאיפה להרואיות- והתמונות מגוונות:

המורה המזדקן שהחברה דוחה אותו, הנכה החוזר מן המלחמה ונאבק על מקומו, העולה החדש בייסורי הקליטה, מייסד הקיבוץ שתהילת מעשיו החלוציים נשכחת מכל - סיפורים אמיתיים של ניסיונות לבנות זהות חדשה בתוך מציאות מורכבת. כמו בשאר ספריו - גם בסיפורים אלה ההתמודדות היא מאבק אך בו בזמן גם סוג של בריחה. ציר הסיפורים - רגעי משבר, תיאור של סדקים נסתרים הפורצים מעבר למציאות הגלויה, השלווה. כך, למשל, עובר מוטיב העקידה מטמורפוזה: האב נדרש להקריב עצמו כדי להציל את בנו, ובסיפור של גולן "קרנות המזבח"- הבן משנה שמו מאברשה לאברי- ואנו לומדים, כי העקידה ממשיכה לרדוף את ההתמודדות היהודית בעולם ישראלי חדש.

בתוך ישראליות חדשה ומאמינה בנורמאליות שלה, הזר חש קורבן, חש עקוד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה מנשוא. גיבוריו נושמים וסובלים- אך ברגעים רבים אתה חש שהם אלגוריות, הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות שבנו אותנו כעם בתקופה של בין שואה לתקומה.

"בסיפור "הלוויה", אנו עדים לתבוסה של דור, שברונם של לוחמי מלחמת השחרור, פצעם של לוחמי השיירות. לא זהות ישראלית ריבונית הולכת ונבנית אלא התפכחות מול עולם חרב, ראיית השוקת השבורה: ריקנות של דור שברח ממקורותיו, מערכיו, מביתו האמיתי שהיה בית רוחני, בית סבא.

אנו רואים גיבורים שמנסים לבנות יחד ונותרים איש בעולמו, וגם שם בתוך הנחלה הפרטית התחושה היא של חורבן. הדרך היחידה לשקם את ההריסות היא לבנות חיים מתוך שמירת העולם הקודם, מתוך שיבה לעולם האבוד. אנו קולטים שגם אותם יפי בלורית, שגדלו בקיבוץ אינם חסינים מפני שבר. הם מתרסקים, כאשר הם נותרים ללא שורשים, ללא חיבור למקורות הזהות ששמרו עלינו דורות.

גוונים אלה מתחזקים בסיפור "ברושים בשלכת" ובסיפורים אחרים המתארים דמויות המחפשות להן שביל בין הבריחות: שמאי גולן משרטט במכחולו דמויות מן האפוס הציוני. גלריית הדמויות נותרת ללא "גלורי", ללא תהילה וללא ברק: הנה דמותו המיוסרת והסדוקה של הקיבוצניק המזדקן, האובד דרך - והנה סבלותיו הנסתרים של איש המילואים הצעיר בסיפור "השיבה": איש מוכה, שרגליו נקטעו בעלות הקומנדקר שלו על מוקש - או ניסיון שיבה אחר: מורה לספרות הבורח מביתו. גם נתיב חיים זה אינו אלא משל.

כמו שאר גיבוריו זה נתיב שצופן סבל ושבר והתפכחות: אנו נסחפים אחר מסלול המילוט - והדרך כולה מבוכה, חוויה כפולה של אין מוצא. מצד אחד ניסיון בריחה מן הגורל, מן המציאות - ומצד שני ניסיון נואש לשוב. ובסיפוריו של שמאי גולן זו שיבה מאוחרת , נתיב אבוד ומיוסר. אין חיים קלים, אין אהבות שמחות, אין זהויות פשוטות ונטולות כאב. התלוש הגלותי לא אבד ונעלם, הוא שב לחיות במדינת ישראל.

את סיפור חיינו זה הנע בין שואה לתקומה עלינו להנחיל לדור הצעיר, לטעת בהם את השילוב בין עבר להווה, את ההכרח לבנות כאן זהות חדשה על שברי עולם מרוסק.

שמאי גולן טווה את סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. "מותו של אורי פלד" וקובצי הסיפורים הם סיפורה של תקופה, סיפורו של עם: הציפייה לבנות כאן קשר מחודש בין אדם לאדמה, לבנות ישראלי שורשי ויציב, נראית כאשליה, כמשאלה עצובה, כחלום רחוק. הפצעים עוד לא הגלידו, הסיוטים עוד חוזרים. אבל יש עוצמות באותה היסטוריה ובאותו קשר עם העבר שהם הדלק להמשך הדרך. הכוחות הסוחפים של השואה ושל התקומה - חזקים מכל. חזון אבות ואידיאלים של "לבנות ולהבנות בה" ימשיכו להפעים לבבות, והחלומות לבנות משהו חדש בתכלית יקבלו את מימד העומק מן הזיכרון ומן המסורת. השאיפות לזהות "נורמלית" יצטרכו לחכות.

תאריך:  22/04/2007   |   עודכן:  22/04/2007
הרצל חקק

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
קוממיות ועצמאות בלבטי הזיכרון
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
השנה במיוחד יש משמעות לסמיכות יום השואה לחגיגות העצמאות. ראש ממשלת ישראל, אותה דימינו לעוף החול שעלה מאפר השואה, פוגש ערב יום השואה את מי שעשה את הדוקטורט שלו תחת התיזה הכפולה של הכחשת השואה והאשמת הציונות ברדיפת יהודים ביחד עם הנאצים.
22/04/2007  |  אליקים העצני  |  מאמרים
מכוח עיקרון כבוד האדם, וכן מכוח עיקרון חירות-הפרט, שהינו עיקרון יסוד בכל דמוקרטיה ליברלית, כל אדם רשאי להתנהג ככל שיחפץ, כל עוד אינו פוגע בזולתו (כאשר 'מהי פגיעה בזולת' אשר יש לשלול חירות בגינה מוגדרת בחוק העונשין, התשל"ז- 1977).
22/04/2007  |  ענבל בר-און  |  מאמרים
אני לא יכולה לזכור את כל חיילי צה"ל האהובים והיקרים שנהרגו במלחמות ישראל - למעננו. זו משימה בלתי אפשרית הלב נשבר. "בחרתי" 2 חיילים מתים - הם "החיילים שלי", אותם אני זוכרת ומנציחה בדרכי. מדחת יוסף ז"ל ורס"ל איתמר איליה ז"ל נמצאים בפרוזדור לבי ושם יישארו לעולמים.
22/04/2007  |  עו"ד איריס פרחי  |  מאמרים
כיום, במרחק של עשרות שנים, אנו יודעים כי באמצע שנות השלושים היה העם הגרמני על פתחו של הר געש. קשה להבין איך התעלמו הגרמנים מכל הסימנים שהיו כתובים בבהירות על כל קיר אפשרי, איך עצמו עיניים, איך נתנו לדברים לקרות ושקעו באדישותם. כאשר התפרץ ההר, כבר היה מאוחר מדי והמחיר, מי כמונו יודע, היה איום ונורא.
22/04/2007  |  ירון ארבל  |  מאמרים
הרשימה הזו לא תעסוק בשאלה אם מרגלית הר-שפי ראויה למחמאות או שמא לגינוי.
22/04/2007  |  עו"ד יוסי דר  |  מאמרים



בלוגרים נוספים ברשת 
וידאו: אלכסיס בלדל על תפקידה ב"סיפורה של שפחה"
08/08/2017  |  14:00  |  אפי טריגר
הבית של ליאת ואייל
08/08/2017  |  13:26  |  עידית זכריה
פינת האוכל של ליאת ואייל
08/08/2017  |  13:25  |  עידית זכריה

מרגלית מולנר גויטיין
גד גזית
אלינור אבירי
פורומים
ספרים
תרבות
כתבות מקודמות
אור לוין
איך נבחר דונלד טראמפ?
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט