את מגילות קומרן שאנו מכנים בשם המגילות הגנוזות מצא רועה בדואי צעיר בחיפושיו אחר עז שנעלמה מעדרו. הוא נכנס לתוך מערה ובה מצא את המגילות. אחר ימים מספר הגיע הבדואי לבית לחם ומכר את המגילות לסוחר עתיקות מקומי תמורת שלוש לירות מנדטוריות.
אותו סוחר העביר את המגילות לארצות הברית. שם מצא אותן פרופסור סוקניק המנוח ורכש אותן. איני יודע כמה שילם עבורן. כמדומני שמחיר המגילות הינו אחד הסודות הכמוסים ביותר בעולם.
לאחר זמן קצר התברר שבמדבר יהודה נוצרה פעילות רבה של בדואים המחפשים במערות ובנקיקים אחר עתיקות אותן ימכרו לכל המרבה במחיר.
פעילות זו עוררה דאגה רבה בקרב ההסטוריונים והארכיאולוגים בירושלים. בתנאי האקלים והיובש המדברי יכולים פריטים רבים להשתמר דורות רבים וערכם של פריטים אלו למדע לא יסולא בפז.
האוניברסיטה העברית בשיתוף עם החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ובשיתוף אגף העתיקות הקימו ב-1960 משלחת לחקר מדבר יהודה במטרה לבדוק את כל הואדיות בין מצדה לעין גדי ולאסוף את הטמון שם.
גודל המשימה והחשש מפני נזקים של בדואים הביא להקמת ארבע משלחות עצמאיות שפעלו יחדיו. תגליות היו. לא מעט. עד היום עוסקים בהן ולומדים אותן. התגלו מכתבים של בר-כוכבא, מערות בהן התגוררו לוחמים ופליטי-חרב מימי המרד. התגלו תפילין, סנדלים ומלבושים שונים. כל התגליות ראויות למאמרים נפרדים, דיונים ולימוד.
בראש המשלחת שחקרה את המערות בנחל משמר עמד פסח בר-אדון. ינני יודע מי מהקוראים מכיר את השם פסח בר-אדון. אני גדלתי על ספרו "סוסים מספרים". שנים רבות לפני שהיה לי הכבוד להכירו ולהתידד עמו כבר היה האיש לאגדה מהלכת. הזכרתי זאת משום שאיני יכול לכתוב את שמו של האיש הנערץ הזה מבלי לומר מילה אודותיו. ("סיק טרנזיט גלוריה מונדי?"). משלחתו בדקה מספר מערות בנחל משמר. בכל המערות נמצאו סימנים למגורי אדם. לכמה מהמערות הגישה קשה ויש להיעזר בחבלים כדי להגיע אל פתחן.
נחל משמר שתחילתו בהרי חברון נראה כוואדי רדוד למדי בחלקו המערבי-העליון. הוואדי משתפל במתינות כלפי מזרח ובהגיעו לשולי ההר נפער לפתע מפל בגובה של כ-300 מטר. הצוק חלק וישר. ראשו בגובה 270 מטר מעל פני הים. בסיסו בגובה 30 מטר מתחת לפני הים. אין כל אפשרות לרדת רגלי בצוק זה ומי שחייב לרדת לתוך נחל משמר צריך לעשות קפנדריה גדולה ולמצוא שבילים צדדיים (שבילי יעלים) ההולכים בדופן הוואדי.
כ-50 מטר מתחת לפסגת הצוק, נמצאת מערה. מן המערה עד קרקעית הוואדי יש אויר בלבד, נפילה ישרה של 250 מטר. מערה זו כונתה בעבר "מערת הסיירים" כי אף סייר לא הגיע אליה. בר-אדון החליט להתחיל את עבודות הסקירה והחיטוט במערה זו דווקא, משום שלא ניתן להגיע אליה. ומשום שלא ניתן להגיע אליה אפשר להניח שהבדואים לא ביקרו בה ולא חיטטו בה ולא לקחו דבר.
לצורך הכניסה למערה קיבלה המשלחת רתמות צנחנים והרבה חבלים להיאחז בהם. בעזרת הציוד אכן הצליחה המשלחת להגיע אל המערה ללא חללים.
עלי להוסיף כאן כי בשולי הצוק נראים שרידי שביל צר ואפשר להניח שבעבר הוליך השביל אל המערה אך ההתרוחחות הטבעית באזור וחוסר היציבות הגיאולוגית בכל הבקע הסורי-אפריקני הרסו את השביל וכיום אין כל אפשרות להגיע אל המערה ללא אמצעי העזר. במערה זו כבמרבית המערות שנחקרו על-ידי ארבעת המשלחות היתה התקרה מפויחת וכן גם הקירות. פיח מלמד שבמערה חיו אנשים. שהדליקו אש לבישול או לחימום.
במרבית המערות הצטברו גללי ציפורים. במערה זו היתה שכבה עבה מאוד של גללים והרי זה סימן ששנים רבות לא הגיע לכאן אדם. תוך המערה היו סלעי מפולת רבים מן התקרה. הסלעים חסמו את המעבר ופינוים הצריך מאמץ רב. גם על סלעי המפולת נותרו סימני פיח. התקרה נראתה סדוקה ורעועה ומחשש למפולת תמכו אותה חברי המשלחת בכלונסאות.
הגילויים הראשוניים היו מעודדים. כיריים עגולים, כיריים מלבניים, מכתש לשחיקה שנחצב באבן, שברי כלים, קטעי פאפירוס, כלים אופייניים למאה הראשונה לספירה, כלי זכוכית, כמה חפצי מתכת, שרידי בגדים וחלקי סנדל וכמה חפצים עשויים קש מתקופתו של בר-כוכבא. ניתן לאמר שבמרבית הוואדיות הללו התחבאו לוחמים ופליטים שנותרו בחיים אחר דיכוי המרד ומצאו מקלט במדבר יהודה.
מאחר שמלכתחילה התכוונה המשלחת לפנות כל חפץ שיימצא במערה המשיכו האנשים לסלק את המפולות והעפר שהצטבר והגיעו לרצפה. הרצפה היתה עשויה טין מעורב בקש. מאחר שהיתה שבורה וסדוקה ניתן לראות מתחתיה שכבה נוספת ובשכבה זו התגלתה כברת קש מהתקופה הכלקוליתית. גילוי זה לא עורר סערה גדולה.
ככל הזכור לי התגלה הישוב הכלקוליתי הראשון במקום בשם תולילאת-אל-רסול. זהו תל קטנטן בקרבת קצהו הצפוני של ים המלח. מאז התגלו ישובים כלקוליתיים רבים ברחבי הארץ. אנו יודעים כיום שמרבית התלים של הערים העתיקות בארץ נבנו ושבו ונבנו שכבה על שכבה. כשחופרים בהם וחושפים את כל השכבות עד הראשונה מגלים שהראשונה היא השכבה הכלקוליתית.
ככל הנראה היו אבותינו הכלקוליתיים ראשונים בהקמת ישובי קבע. לרוב בנוי הישוב שלהם על "סלע האם" שבתחתית התל. אך אין לנו ידיעות מרובות אודות תקופה זו. האוסטרקונים העתיקים ביותר שנמצאו היו מהתקופה הכלקוליתית. מאחר שאוסטרקון הוא חרס שדבר מה נכתב עליו הרי אפשר לאמר שההסטוריה מתחילה בתקופה הכלקוליתית. התקופות שקדמו להופעת הכתב הן תקופות פרה-הסטוריות או פרוטו-הסטוריות.
כלקו - פירושו נחושת, ביוונית. ליתוס - אבן ביוונית. (תדפיס מאבן נקרא ליתוגרפיה). תקופה כלקוליתית היא תקופה בה החל האדם להשתמש בנחושת יחד עם כלי האבן שלו. תקופה זו מתחילה בסיום התקופה הניאוליתית - 4000 ונמשכת עד שנת 3000. מאחר שזו גם תקופת ברונזה הרי את תקופת הברונזה מחשבים גם כן משנת 4000 עד 1200.
בימים ההם גילה האדם את האפשרות ליצור מתכת על-ידי התכת העפרה ותגלית זו היתה גורם משמעותי בתהליכי ההתפתחות התרבותית והחברתית של האדם. אורך התקופה מרמז על שינויים והתפתחויות מועטות מאוד. כל התפתחות משמעותית היתה מסמלת את קץ התקופה הנוכחית ותחילתה של תקופה חדשה. ואכן בהמשך ההסטוריה מתכווצות התקופות בזו אחר זו עד לכדי תקופות קצרות מ-100 שנים.
הממצאים שנותרו מתקופה זו הם בעיקר כלי אבן וחרס. פגיון או ראש חץ מנחושת, אוסטרקונים, שרידי מבנים. ממצאים המעידים על התפתחות איטית מאוד של יצור פרימיטיבי למדי. גילוי ציורי קיר במערות שונות בעולם הוכיח שכשרון אמנותי היה קיים תמיד, גם בתנאים הפרימיטיביים ביותר ואפילו לפני התקופה הכלקוליתית. אך פרט לסימנים בודדים לא ניכרה עשייה אמנותית בממצאים.
כאן במערה אשר בנחל משמר נתגלתה אמנות שלא היתה ידועה עד כה. הגילוי בא אחר שפסח בר-אדון החליט להמשיך ולחפור באותה שכבה כלקוליתית שלכאורה אין בה דבר בעל ענין מיוחד. בר-אדון ניסה למצוא תשובה לשאלה: למה התיישבו הכלקוליתיים במקום מדברי, שומם, צחיח ונידח זה? למה כאן? הוא קיוה שהחשיפה תביא עמה את התשובה.
ואז באה ההפתעה. שני אנשים שחפרו במערה נתקלו באבן משופעת שחסמה כוך. הם הצליחו ליצור סדק בצד האבן, בעד הסדק הכניסו יד פנימה ושלפו כלי נחושת אחד ועוד אחד ועוד אחד. הם גם הכריזו שיש עוד.
בהתרגשות רבה המשיכו האנשים לפנות את האדמה למחרת היום ולהוציא את האבן המשופעת שכיסתה על הכלים. אחר שהאבן הוצאה ממקומה צולם הכוך על המצוי בו. בכוך היתה מחצלת גדולה עשויה גומא ובה היו הכלים ארוזים. בר-אדון ספר 429 כלים יפים להפליא.
לא כל הכלים עשויים נחושת. יש בהם חפצים שנעשו מהמטיט (אבן שחורה של עפרת ברזל). יש בהם כמה חפצים עשוים שנהב. כמה חפצים נעשו משיני בהמות - היפופוטם.
מטמון זה היווה בעת גילויו זעזוע קשה לתלמידים ומורים כאחד. קשה היה להאמין שחפצים אלו שייכים לתקופה נטולת תרבות (כך למדנו).
יופיים של החפצים הללו אינו ניתן לתיאור. העיבוד המדויק של גלילי המתכת, טבעות האבן ועבודות הפיסול של בעלי חיים נראות כעבודות אמנים מלומדים ובעלי כלים משוכללים וחדישים.
יש בהם גלילים דמויי בורג. אבל ברגים לא היו באותה תקופה. יש שם דיסקוסים של נחושת וביניהם גם משולש שווה-צלעות מנחושת והמשולש אכן שווה-צלעות כאילו עשוהו עם סרגל מילימטרי. כלי נחושת בצורת קרן ובקצה האחד ציפור. קרן אחת כזו זכתה לטיפול נוסף ובקצה השני נחרטה בה דמות אדם.
נשרים מנחושת, יעלים תאומים, כדים מעוטרים מנחושת. כדים דמויי סלסלה. גרזני נחושת, סירים מעוטרים, איזמלים, פטישים. יופיי של הכלים הללו הוא העיקר. אין דומה להם. יש בכלים הללו סגנון משלהם ואפשר לאמר שהם דומים זה לזה מבחינת סגנון וביצוע אך אין הם דומים ליצירות אמנות אחרות. הכלים נמצאים כיום במוזיאון ישראל בירושלים ואפשר לראותם כשמבקרים שם.
היו כאן בדיקות מטלורגיות ובדיקות קרבון. נבדקה המוליכות החשמלית של המתכת ונעשתה השוואה מענינת בין יציקות נחושת שונות עד שהתברר כי הנחושת שממנו נעשו כלים אלה זהה לסוג הנחושת שיוצר בעבר באזור חברון. יש כאן הרבה לספר ולתאר ואני לא התכוונתי לכתוב כאן ספר.
איני יודע לשם מה נוצרו הכלים הללו. הם אינם נראים ככלים שניתן לעשות בהם שימוש. בדרך כלל, כשלא מבינים מה יעודו של כלי קדום, אומרים שזה "כלי פולחן", אבל הסבר כזה איננו מספיק עבורי.
הכמות הגדולה שהתגלתה במערת המטמון מרמזת שזה לא בא משבט קטן ונידח. זאת מורשת תרבותית של עם. העיבוד המופלא של החפצים והחוש האסתטי המפותח של יוצריהן מלמד על תרבות גבוהה מאוד שאיני יודע דבר עליה ולא ידעתי שהתקיימה אי פעם.
ואלמלא היינו מוטרדים כל הזמן במלחמות על קיומנו ובשחיתויות ושערוריות פליליות היינו יכולים לעסוק בדברים הנפלאים הללו שהתגלו ונחשפו והם כאילו מצפים מאתנו להניח הכל ולהתעסק בהם.
