במבחן שיקלול הנאמנות

מי שרוצה לדעת כמה באמת שווה עורך, צריך ללכת לכתב שטח. לא לבעלי מניות. לא לבעלי הון. כתב שטח יודע אם יש לו עורך בכמה דרכים. בדרך שבה הוא נשלח למשימה. בדרך שבה מטופל החומר שלו. בדרך שבה נוהגים בו אם הביא את הסיפור אך לא נדחק כדי לייצר לעצמו יחסי ציבור בעניין הבאת הסיפור. בדרך שבה נוהגים בו אם לא הביא את הסיפור. בסוג הגיבוי שיש לו בטוב או ברע.

שילה דה בר, העורך הראשי החדש והצעיר של ידיעות אחרונות, הוא עורך מן הסוג שכתבי שטח אוהבים לאהוב. בשל מהירות הקליטה. בשל העובדה שאם אתה זורק לו כדור טקסט נכון הוא יודע בדיוק לאן לבעוט אותו. גם בשל התחושה הנדירה כל כך כי האיש בצד השני של הדסק מבין את הקושי, לפעמים את ההליכה על חבל דק, בדרך לסיפור הנכון. מבין היטב - גם אם לא עשה פרקים של עבודת שטח בעצמו.

אחרי עידן רפי גינת, עכשיו, שוב יש להם עורך. אחד שאינו רואה פחיתות כבוד לעצמו להחזיר לכתב שטח את הטקסט שלו אחרי עריכה לפני שהוא יורד לדפוס ולשאול אותו בפשטות האם הוא מאשר את השינוי שהוכנס בחומר. האם יש לו הערות נוספות.

כמובן, בעידן קשרי הון שלטון ופוליטיקה ובביצה של שחיתות גואה במערכת הפוליטית ובשירות הציבורי - יש לעורך ראשי מבחן נוסף. היכולת להגיד לבעל הבית - לא. היכולת להיות נאמן למקצוע מעבר להיותו נאמן לבעל הבית. היכולת לזהות את הרגע שבו צריך להגיד עד כאן - אם במאזן המצטבר ובשיקלול האינטרסים שיש מאחורי כל כתבה, כל תחקיר, כל דיוקן מגזיני - נפלו ונופלים בקביעות שיקולים זרים.

אני מהמר כי שילה דה בר יעבור את המבחן הזה בהצלחה.