"הזמנה למשפט ציבורי" זו היתה כותרת המייל שקיבלתי בשבוע שעבר. באותיות של קידוש לבנה זעקו המילים: "השחיתות היא הסרטן של המדינה". הימים ימיי ועדת וינוגרד, כולם דרוכים בציפייה לתוצאות הוועדה. להפתעתי יש עדיין אנשי ציבור חשובים שאינם ממתינים, איכפת להם, מאוד איכפת להם, חלקם באמת מתוך דאגה למדינה ואזרחיה, ומיעוטם מחפשים הזדמנות לקידום אישי-פוליטי.
מטרת הכינוס, או ה"משפט הציבורי" כפי שבחרו לקרוא לו, היה: "דיון שבמרכזו משפט ציבורי בו נתבע ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, בגין התנהגות ציבורית ואישית המעודדת השחתה ואי מילוי חובתו להלחם בשחיתות" (ציטוט מההזמנה. מ.פ.).
משתתפי הפאנל ומארגניו היו מרוב קצוות הקשת הפוליטית, את הנחיית הערב קיבל על עצמו מר דן מרגלית שניסה בכל כוחו להיות אובייקטיבי ולנהל משפט הוגן על-פי כל כללי הטקס. את התביעה ייצג עו"ד ד"ר חיים משגב, על ההגנה הופקד עו"ד יעקוב רובין, במרכז הבמה היו 7 מושבעים.
להפתעתי האולם לא היה ממש מלא, הדור הצעיר בלט בחוסר נוכחותו, כמעט ולא היו צעירים באולם, סטודנטים או נוער, אני חושב שזה היה הפספוס הגדול של הדיון בכלל, ושל הוכחת מעורבות הדור הצעיר במיוחד.
באולם היה ייצוג למגוון הארגונים שחרתו על דיגלם מלחמה בשחיתות: אומץ, דרך אחרת, התנועה להגינות השלטון, ראשי השדולה בכנסת למלחמה בשחיתות, תפנית, ועוד.
מר מרגלית ניסה ככל יכולתו לקיים משהו שיהיה הכי קרוב למשפט אמיתי, אך חוסר הכנה מספקת (לדעתי) ודברי טעם של עדים ונואמים כאחד, גרמו לערב להתנהל יותר כדיון ציבורי, ומוטב שכך. העדים מטעם ההגנה והתביעה לא היו מתואמים מספיק עם אלה שהזמינו אותם, ובמקום עדויות משפטיות מנומקות, פרסו לפנינו העדים את משנתם הסדורה שהיתה לא פחות מעניינת.
רוב הנואמים והעדים התריעו והזהירו מפני השחיתות הפושה בארץ כמחלת הסרטן בגוף האדם. התחזיות באמת קודרות, והאווירה הכללית בקהל שהגיע מכל קצוות הארץ, בלטה בעוינות ההנהגה הקיימת, וכמובן נגד המשך הלגיטימציה שמוענקת במישרין ובעקיפין להמשך השחיתות.
התבוננתי מהצד ונזכרתי, לפני עשרות שנים, מיד לאחר סיום מלחמת יום כיפור, כאשר עדיין לא יבשו דמעות האבלים על ההרוגים הרבים, כשעדיין לא חזרו לעצמם אלפי חיילים שחוו מלחמה קשה, פצועים פיזית ונפשית ממלחמת הישרדות, התייצב קצין צעיר להפגנת יחיד מול כנסת ישראל.
כנגד כל הסיכויים, לבד, בקור ובשרב, כמעט ללא פרגון או תמיכה ציבורית. מוטי אשכנזי גרם לבסוף לסחף ציבורי ולהפלת ממשלה חסרת אחריות שבגללה יצאנו למלחמה ארוכה וקשה ביותר, וללא הכנה מינימאלית.
טוענים שההיסטוריה חוזרת, אז זהו שממש לא, להבדיל מהממשלה הקיימת שחלק ניכר מבכיריה נמצאים תחת חקירות כאלה ואחרות, הממשלה של אז לא היתה מושחתת, אך היתה אדישות אפופה בתחושת עליונות שלאחר מלחמת ששת הימים, שחצנות שגרמה להנהגה לישון בשמירה.
הציבור אז היה הרבה פחות אדיש, למרות אורכה של המלחמה (רבים שירתו במילואים יותר מחצי שנה ברצף) והמרחק הרב מהבית (להזכיר לקוראים, כוחותינו היו בקילומטר ה-101 לקהיר), הרוחות תססו. כך, למרות כל הקשיים הצליח מוטי אשכנזי לסחוף ציבור רחב ומגוון, ולגרום לשינוי מהותי.
כיום, הדור הצעיר מפגין אדישות בוטה בחיי המדינה, במקום להיות מעורב ולהפגין נגד השחיתות, חשוב להם יותר להקים מהומת אלוקים על שכר הלימוד, ואני אומר לכם סטודנטים יקרים: זאת הדילמה, מה קודם למה הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה? קחו פסק זמן, תחשבו לרגע, הביטו כמה צעדים קדימה, ואולי אז יתאפשר לכם לראות ולהבין כמוני שמיגור השחיתות קודם לכל דבר, זה הבסיס ליושרה בכל נושא, גם בנושא שכר הלימוד".
בסיום מלחמת לבנון השנייה הופתעתי כמו רבים כמותי, שמחאת המילואימניקים לאחר המלחמה לא מצליחה לצבור תנופה או לגרום לזעזוע כלשהו. אולי בגלל ייאוש, אולי בגלל מאבקי כוחות פנימיים, אולי בגלל אגו נפוח מדי, אולי בגלל חיפוש אחר כבוד אבוד או טובות הנאה, ואולי בגלל כל אלה יחד.
הציבור הרחב ממשיך לקטר, מתלונן, מרים קול בשיחות סלון, אך לא יוצא לרחובות, הייאוש יותר נוח בסלון הממוזג. כך לא יוצרים שינוי חיובי, כך מזינים את הסרטן של המדינה ומעודדים אותו לצמוח ולאכול כל חלקה טובה, בדיוק כפי שזה קורה כעת.
