שלושה ימים במאי

המשוכה הבאה של ראש הממשלה, היא דוח וינוגרד הסופי שאמור להתפרסם בקיץ. על-פי כל ההערכות, מדובר יהיה בדוח קטלני עם סיכויים לא מעטים שיכלול המלצה אישית נגד אולמרט. אנשיו של ראש הממשלה משוכנעים שניתן יהיה לרכך את הדוח על-ידי עבודת שיקום ויישום המלצות הדוח הראשון בזריזות וביעילות. השאלה היא, האם אולמרט אכן מסוגל לכך. הוועדה הרי קבעה, שיש לו בעיה בשיקול הדעת ובקבלת אחריות.

אחרי שעבר ראש הממשלה את משבר הימים הראשונים, ישנן עוד משוכות לא פשוטות שעליו לצלוח במהלך הקיץ. הראשונה, היא מפלגת העבודה. ב-13 בחודש מתכנס המרכז. מה שהיה נראה ככינוס לא חשוב ובעיקר מחאתי, שהגיע לאחר שאופיר פינס גייס את החתימות הדרושות לשם כך, הולך ומצטייר כאיום של ממש.

מרכז העבודה נשלט בעיקר על-ידי השרים. שרי העבודה לא רוצים לפרוש. טוב להם שהמצב יישאר כפי שהוא. אלא שהפעם יכול לקרות גם התרחיש האחר, בו השרים חוטפים מהלומה מחברי המרכז. זה נכון שלחברי המרכז טוב שהעבודה בשלטון, אבל מצד שני, גם כך הולכים הסיכויים ופוחתים שזה מה שיקרה. בסוף החודש יתקיימו הפריימריז ולפי שעה שלושה מחמשת המועמדים הודיעו כי העבודה לא תהיה בממשלה במידה שינצחו. חברי המרכז קשובים, חוץ מלשרים, גם לרחשי לב הציבור. אחרי הפגנת הענק, כותרות העיתונים ואפילו עלעול אקראי בדוח וינוגרד, כדי להגיע למסקנה שישיבת העבודה בקואליציה מסכנת את גורלה ומעמדה של מפלגת העבודה בעתיד.

אנשיו של אולמרט חושבים על היום בו תחליט העבודה לפרוש מהממשלה וכבר מחפשים חלופות לייצוב הקואליציה. במהלך שכבר היה צריך להתבצע לפני חודשים ארוכים, פיצלו אולמרט ואנשיו את שני חלקי יהדות התורה, ובקרוב ייכנסו שני הח"כים אברהם רביץ ומשה גפני לקואליציה, תמורת העברת חוק החינוך החרדי. מבחינת יהדות התורה, זהו צעד נכון. מצביעי המפלגה החרדית לא עושים חשבונות של פופולריות ווועדות חקירה. הם באים בכל מקרה ושמים את הפתק.

אם אולמרט יצליח לעבור את משוכת העבודה, והיא תחליט להישאר, עדיין המרד בקדימה לא דוכא לחלוטין. רוחות הפריימריז כבר מנשבות שם. הבעיה האמיתית של ראש הממשלה שהן לא מגיעות רק מלמעלה, מהמועמדים, אלא גם מלמטה. הפעילים המרכזיים בתנועה, אלה שעסקו עד ה-30 באפריל בלפקוד אנשים למפלגה, רוצים לראות התמודדות. רובם כפי הנראה, רוצים לראות את אולמרט מוחלף ואת קדימה ממשיכה לשלוט באמצעות אדם אחר, בלי בחירות לכנסת. למזלו של אולמרט, תקנון קדימה אינו מאפשר למתפקדי המפלגה להקדים את הבחירות, אלא רק למועצה. בכל מקרה, המהלך שהתחיל השבוע אומנם נבלם, אך לא ברור לכמה זמן.

אבל החשש הכי גדול, היה לבני. לאיש לא היה מושג מה היא מתכננת. כששרויים בפאניקה, גם חתול נראה כמו נמר, ודג קטן נראה כמו כריש. בקרב אנשיו של אולמרט היו חצויות הדעות מה תעשה שרת החוץ. הדעות גם היו חצויות בנוגע לשאלה, מה אמור אולמרט לעשות כדי להקדים תרופה למכה. בסוף לבני עשתה לאולמרט את העבודה. האוויר יצא מהבלון. לבני החליטה לא להתפטר. זה שהיא קראה לראש הממשלה לעזוב את תפקידו, זה כבר לא מעניין. מרד לא עושים מתוך הממשלה. גם בליכוד, שני המורדים בממשלת שרון שהיו חברים בממשלה, עוזי לנדאו ומיכי רצון, פעלו מבחוץ. כל עוד שרת החוץ הבהירה כי היא לא מכוונת לפעול להפלת הממשלה, להפלת אולמרט, להכשיל הצבעות בכנסת ולהצביע אי אמון, ראש הממשלה יכול לחיות עם זה.

אנשיו של אולמרט זלזלו בלבני. היא פחדנית, אמרו. אולמרט לא יעיף אותה כי הציבור והתקשורת יעשו לה את המוות, העריכו. במידה לא מועטה של צדק. לבני, כשרה בממשלה שנשאה באחריות בדיוק כמו יתר שרי הממשלה, כך על-פי וינוגרד, ריכזה אליה פוקוס מסוכן בכך שקראה לאולמרט להתפטר. היא יצרה מצב, בו היום לא תוקפים את שטרית, או את בוים, או מופז, או אדרי, או ישי, או הרצוג. הכל תוקפים אותה. עוד סיבה לאולמרט לנשום לרווחה.

ביום שאחרי, בו הודיעה על הישארותה בממשלה, ניסתה לבני למזער נזקים. אולי בעתיד אתפטר, אמרה. לדבריה, היא יודעת שעשתה מהלך לא שלם, אבל גם היא, כמו אולמרט, משוכנעת שיש צורך עמוק בהישארותה. הלא בעיניה היא הייתה הקול השפוי כמעט היחידי בממשלה בזמן המלחמה. היא דרשה כבר בתחילת הדרך להוביל מהלך מדיני. כבר אז היא דרשה שיתוף פעולה בין מקבלי ההחלטות למשרד החוץ, דרישה שנותרה בחלל ומעולם לא התממשה. גם אחרי המלחמה, ביקשה לבני מאולמרט להכניס למעגל השותפות גם את אנשי משרד החוץ. גם זה לא קרה. אז מה פתאום שהיא עכשיו תתפטר. אולמרט צריך להתפטר, לא היא. היא הייתה בסדר.

גם אם יש היגיון בדבריה של לבני, דבריה הוכיחו בדיוק להפך ממה שניסתה לומר. דבריה מלמדים שלבני מעולם לא הפנימה את המשמעות האמיתית הכרוכה בחברות בממשלה. של האחריות המלווה את תפקיד השר. תמליל דבריה של לבני הוא למעשה כתב ההרשעה שלה. זאת מאחר שלמעשה, אומרת לבני, שהיא ישבה סביב שולחן הממשלה בזמן המלחמה. שמעה איך עומדים להחליט החלטות שלהבנתה הינן הרות-אסון, והצביעה בעד. היא ראתה איך דרך קבלת ההחלטות לוקה בחסר כיוון שצוות משרדה המקצועי יושב גדוש חומר רקע אך מובטל לחלוטין, ומקבלת את זה. עובר יום ועוד יום, המלחמה נמשכת, ולבני מוסיפה להרים את ידה ולאשר את ההחלטות, שכבר אז לדבריה, הבינה כי היו תמוהות ולקויות. אם לבני לא הבינה שהיא צריכה חהתפטר מהממשלה כבר אז, היא הייתה צריכה להבין את זה היום. אם היום היא אינה מבינה מדוע אינה יכולה לשבת בממשלה כשאין לה טיפת אמון בעומד בראשה, יש לה בעיה של הבנה.