(לא) תעמוד על דם רעך

זה היה מאותם אירועים מכוערים שהתודעה המוסרית, הציבורית והחברתית - רוצה לשכוח. על תאונות דרכים אנו שומעים חדשות לבקרים. זה מצער, אך לא חדש. בכל אחת מהן מסתתר סיפור טראגי, עלילה שסופה קודר.

אלא שהפעם, נראה היה כי לסיפור הזה משמעות אחרת, משמעות חברתית ומוסרית. בצהרי יום ראשון, בצומת סואן קרוב לאַזוּר, נהרג משה חי-ישראלי, מורה לנהיגה בן 62. מר ישראלי היה רכוב על קטנוע ונפגע עת נסע בין שתי משאיות. תיעוד האירוע הפך לתיעוד מצמרר, מקפיא דם, לא רק בשל תוצאתו הקשה, אל גם בשל "התפאורה" שמסביב.

מהרגע שבו נפגע מר ישראלי ועד לרגע שבו נחלצו העוברים לעזרתו - חלפה לה דקה וחצי. ברקע - תמונה מזוויעה: הצילומים מראים כיצד הרכבים שהיו לצידו של ישראלי, חולפים על פניו בעודו שרוע על הכביש, בעודו גוסס. התמונות הקשות מתעדות את האדישות של הנהגים במקום. איש לא עצר, איש לא שאל, איש לא חשב, שמא האדם השוכב באמצע הכביש זקוק לעזרה. איש-איש היה לו בדרכו.

אך קשה מזאת: ישראלי נפגע ונשכב ב"אמצע הדרך". לא היה זה אירוע שבשוליים. הרכבים חלפו על פניו, כשהם רואים בו "מכשול". בתמונות, נראה רכב לבן חולף על פניו של ישראלי הגוסס, כאילו היה הוא מכשול בדרך לסיום מבחן הרישוי. עובר לשמאל, וממשיך מימין. עוקף.

זאת ועוד. המשאית שפגעה בו, זו שלצידה נמחץ ישראלי, האטה לשנייה את הנסיעה, אך המשיכה בדרכה. האם ראתה את שהתרחש בצד שמאל? את שהתרחש מצידו של מושב הנהג? אין לדעת. זאת על המשטרה לחקור. גם אם ללא כל נתונים עובדתיים מן השטח, אסתכן ואומר כי תמוה בעיניי הדבר. הכיצד יתכן שנהג המשאית לא שמע, לא חש, לא ראה, כי רוכב אופנוע נפגע מדופן משאיתו ונפל למותו?

מעשה המחוקק

המחוקק הישראלי נתן מענה באשר לשאלת ההצלה בידי אחר. זה מאותן המצוות שברבות הימים הפכו פניהן לחוק אזרחי. "לא תעמוד על דם רעך", מצווה המופיעה בספר ויקרא יט, טז - היא מקור לדיון משפטי ארוך ימים.

בגמרא, במסכת סנהדרין, פורשה הלכה זו בצורה מוחשית: "מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך". למעלה מזה, בתלמוד למדים מפסוק זה, כי על האדם להציל את חברו, גם אם הדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות כספיות מצידו, וכך נפסקה הלכה ברמב"ם ("ביד החזקה") בהלכות רוצח ושמירת נפש (פרק א' הלכה י"ד). הרמב"ם קבע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן ההגבלות החמורות ביותר, משום "שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

לשון החוק

החוק הישראלי, מראייתו של האזרח התמים, פשוט הרבה יותר. אין כל חובה בסיכון אישי על דרך הצלתו של אחר; אין כל חובה להוציא ממון כחלק מפעולות ההצלה. חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, שנכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998, קובע בסעיפו הראשון הלכה פשוטה:

(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" — משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

רק עיצרו

אם כן, כל שהיו צריכים הנהגים לעשות, הוא לעצור רכבם לדקה אחת בצד הדרך, להרים את הטלפון הסלולרי שגם כך הם מחזיקים בידם בזמן הנסיעה, ולחייג למגן דוד אדום. להזעיק את המשטרה. זהו לא מעשה "חוקי", אלא אקט מוסרי, אנושי.

עצם הסכנה שרכב אחר עוד עלול לחלוף על-פני רוכב הקטנוע הגוסס, הייתה צריכה להביא אותם למעשה. אלה היו רכבים רבים שחלפו על פני המת. ראוי כי משטרת ישראל תשתמש בתיעוד המצמרר ותביא לדין את העבריינים. למי שתוהה לעונשם, אל דאגה. הם לא יכנסו לכלא. העובר על הוראות סעיף 1 לחוק - דינו קנס. אני לכשעצמי, סבור כי הקנס הוא העונש המופחת. על משטרת ישראל להושיבם בתחנת המשטרה, אחד לצד השני, כל נהג שחלף לו בדרך ולא עצר להציל חיים, להושיבם - ולתת להם לצפות בסרט האימה שהם היו חלק ממנו. המוח האנושי מתקשה לקבל אדישות קטלנית ממין זה. עצימת העיניים של הנהגים החולפים, היא בגדר עיוורון הומאני.

ולסיום, ראוי כי נצטט מלשון הצעת החוק, ערב אישורה בכנסת: "אמנם אין מקובל בדרך כלל להעניש על עבירה המתבצעת באופן פסיבי ב"שב ואל תעשה". אך דומה כי "עמידה על הדם" באפס מעשה אינה רק עמידה פסיבית, אלא יש בה ביטוי בוטה וחמור להתנכרות וזלזול בחיי אדם, ולפיכך ראויה היא לענישה הולמת במידת הצורך".