בסיפור היהודי ערבי ישנם שני חלומות. החלום היהודי מפתח רעיונות נשגבים של פיתוח אזורי משותף, הפרחת השממה, השכלה גבוהה ברמה עולמית, תיירות אל הארץ היפה והמעניינת והמגוונת ביותר בעולם. בחלום היהודי משתפים האחים יצחק וישמעאל פעולה, נותנים כבוד אהבה והערכה זה לזה, מוקירים את אברהם אבינו במשותף, ומציגים לעולם את האור היוצא מציון, העיר האהובה כנדגלות.
בחלום היהודי קיים בסיס רעיוני משותף לעם היהודי והערבי, אין פער שנבצר מן המשא-ומתן לתקן, ויש כבוד לחוק הארץ בה הם חיים. כדי לממש את החלום חוקקו חוקים, טופחו אנשים, נעשו ויתורים, הוצהרו הצהרות, הוקדשו משאבים, נרקמו קשרים והכל כדי שהמציאות העגומה תידמה לחלום.
בחלום הערבי-מוסלמי היהודי הוא הבוגד אשר ניסה למנוע מאבי האומה, מוחמד, מלהגיע למחוז חפצו, ועל כן נענש. על-פי החלום הערבי היהודי הוא לעולם ועד נכנע ונרדף, בזוי ולחוץ, חייב בכופר נפש ובמסים שונים ומשונים, אסור בעדות, אסור בהגנה עצמית, גופו, רכושו, אשתו וביתו נתונים ביד המושל המוסלמי לשבט או לחסד.
בחלום המוסלמי הארץ שלו והיהודי כלבו, האומה מתקדשת במות קדושים ומשלחת את כל מתנגדיה בפיצוץ אדיר לגיהינום. בחלום המוסלמי היהודי מוג-הלב הדבק בחיים מתחנן לפני הערבי צמא-המוות על חייו, וזוכה בהם בתמורה לליחוך בוץ ממגפיו של המוסלמי הגאה, הבז בחיי הבל.
בחלום הערבי, היהודי איננו אלא עוד כובש זמני, צלבני, אנגלי או אמריקני או צרפתי, שתחת לחץ מתמשך תמיד יתקפל וינוס לארץ מוצאו, ומוצא גם שם את דאר-אל-איסלאם. הסיוט הערבי-מוסלמי הוא יהודי ריבוני, מגן על עצמו, מגן על אדמתו, מפתח, מנצח, מכריז על קביעותו הבלתי הפיכה, ומקים בתי משפט שבהם לו הזכות למנות גם שופטים ערבים.
אל התהום הפעורה בין שני החלומות הלאומיים נכנס הסיפור של עזמי בשארה. הוא אומנם נוצרי, אך הוא חייב להוכיח את נאמנותו לאדוניו המוסלמים. בחלום היהודי עזמי בשארה הוא מתת אלוה, ייצוגי, רהוט, דובר שפות, ערבי מתורבת, האיש האידיאלי כדי לגשר בין התרבויות. בחלום המוסלמי עזמי בשארה כחבר-כנסת בכנסת היהודית הוא כפירה נבזית בעיקר, אלא אם הוא משרת את העניין הערבי-מוסלמי מתוך מבצרו של האויב. עזמי בשארה, מטבע הדברים, מתוך חינוך של אלף ושלש מאות שנה להיות דהימי, בחר להיות משרת האיסלאם. אם בדרך הצליח גם לעשות לביתו שבעמאן או בארץ ערבית אחרת, גם זו לטובה.
באתוס היהודי לכל אדם יש ברירה. לקיים תרי"ג או שלא, להיות יהודי או להשתמד, לשמור אמונים לעם או לשרת את האויב. באתוס הערבי אין ברירה. נוצרי שאיננו משרת את אדונו המוסלמי הוא בן מוות, הוא ומשפחתו. כל ערבי במצבו ינהג בדיוק כמוהו, מוסלמי ובמיוחד נוצרי. לכן החלום על מדינה דמוקרטית ויהודית שבה נבחרי הציבור הערביים ישרתו את הציבור מתוך הכנסת הפלורליסטית לטובת המדינה כולה הוא חזיון תעתועים, אשליה חסרת בסיס, שקר עצמי, הזיה משולחת רסן.
ערבי המשרת את המדינה היהודית מרצונו? אין דבר כזה. יש ערבי המשרת את העם הערבי-מוסלמי באופן הטוב ביותר, על-ידי חבלה רצופה מתמשכת ועקבית באשיות שלטון העם היהודי. אין פעולה שהיא למטה מכבודו. שבועת שקר, מסחר בארגזי-טפסים, הרשמה והחתמה של נשים אנאלפאבתיות ומתים, ומעל לכל, הבזוי ביותר, המוצלח ביותר, שיתוף פעולה עם אלו מן היהודים שעדיין חולמים את החלום היהודי בהקיץ, למרות עשרים אלף יהודים הרוגים, ושישה מיליון שנרצחו על-מנת שלא יוכלו לממש את זכותם הטבעית ליישב את ארץ ישראל.
ואם חברי הכנסת שהם תחת עינה הפקוחה של התקשורת משרתים את הגי'האד באופן בלתי מתפשר, על אחת כמה וכמה משרתי ציבור אחרים שמדינת היהודים העניקה להם בתומתה מעמד ייצוגי או משפטי. לכן שופטים ערבים תמיד מחמירים עם יהודים, ומקלים עם ערבים. לכן ראשי מועצות ערביות מועלים בתפקידם, מעסיקים בני חמולה, לא גובים ארנונה, ומטילים את החובות על המדינה היהודית. לכן גששים בדואים הם קודם כל משרתי החמולה בעסקי הברחה, סמים ונשים, ואגב כך גם מקבלים משכורת מן הטומטום היהודי. הרעיון שבו הערבי נאמן קודם כל למדינתו, לחוקיה, משפטיה ואדמתה ורק אחר-כך למשפחתו, חמולתו, שבטו ודתו הוא פשוט תלוש מן המציאות. ואם היהודי חושב שהשכלה גבוהה, חשיפה לדרכי המערב, ומתן כבוד ויקר ישנו זאת הרי הוא מרמה את עצמו, ומשלם את המחיר על התרמית העצמית, מחיר בדם ומחיר בדמים. זה הסיפור האמיתי של עזמי בשארה.
עזמי בשארה איננו בוגד. להיפך, הוא משרתו הנאמן של הג'יהאד, ומעולם לא הבטיח שלא להיות כזה. אני מוריד בפניו את הכובע, וכאשר יתפס, עליו להישלח לארץ הערבית שאותה הוא שרת, ביחד עם כל אחיו ואחיותיו המשרתים את הגי'האד בתוכנו. אפשר לצורך העניין לקרוא לפעולה זו החלפת שבויים.
