"מי יודע, מי יודע, איך סנדלר עובד? במרצע הוא רוצע, מסמרים של עץ קובע, ככה הוא עובד" (שיר "העובדים החרוצים", א.דושמן).
כאשר חיבר המשורר את מילות שיר הילדים הידוע במחצית הראשונה של המאה הקודמת, הוא לא ידע על קיומו של בצלאל כהנא, מוותיקי הסנדלרים של תל אביב. אילו ידע - אולי היה מוסיף עוד בית אחד לשירו, על סנדלר החורז חרוזים באותה קלות שבה הוא מחזיר את אונן של נעליים בלות.
כי בצלאל כהנא, שבימים אלה מלאו לו שבעים שנה, איננו סתם סנדלר - מקצוע, שאגב, הולך ונעלם. מעל לעת, בין תיקון נעל אחת לשניה, כאשר נחה עליו הרוח, הוא שולף מכיסו עט צחור, וכהרף עין מעלה על הנייר חרוזים על נעליים ועל בעליהן:
"לא כדאי להמשיך ללכת, אם בנעל דרושה מלאכת"; או: "אם המסמר דוקר, רוץ אלי מהר"; ו: "אם תעלים עין, התיקון יעלה כפליים".
מזה חמישים שנה יושב כהנא, מדי יום ביומו, בסנדלריה שלו, בביתן קטן שברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. אך את ראשית דרכו בסנדלרות עשה ברמת-גן, עת עלה ארצה מרוסיה. אביו, שהיה סוחר עורות, שלחו ללמוד תורה ב"ישיבה", אלא שבשל מצוקת פרנסה בבית, נאלץ בצלאל לנטוש את ספסל הלימודים ולדאוג למחייתו. מאז הוא רכון על השרפרף, נוסח הימים ההם, ומתקן נעליים.
שם רע לסנדלרות
סנדלריתו מקושטת בשלל חרוזים מפרי-עטו, בנוסח: "תפנה לכתובת הנכונה, לסנדלר ממדרגה ראשונה"; " אם מצאתי חן בעיניך, כבדני בביקוריך"; "כשנעלי נוחות ברגלי, המרחב חופשי לפני"; "כשהשרות הוא נוח, אין טעם לברוח". ועל כך יעידו, מן הסתם, מאות לקוחותיו של כהן, ששמרו לו אמונים במשך השנים.
את נאמנותם של לקוחותיו, דאג להנציח בחרוזים: "קבעתי מקומי אצלו, ולא אשנה מענו". ואף את נאמנותו אליהם לא שכח: "את חטאו של האדם הראשון - הסנדלר מכפר; ביום ובלילה, כל ימיו הוא תופר". וגם: "נגזר עלינו מהשמיים, לצחצח נעליים".
לא בכדי נחשב כהנא, אחד המוהיקנים האחרונים במקצועו, לאחד מטובי המומחים שבקרב הסנדלרים, ואף כי אלה הולכים ופסים מן העולם, אין הוא מתייאש: "לידיו של הסנדלר אין תחליף" - הוא קובע בפרוזה. "המכונות לעולם לא תמלאנה את מקומו".
אף-על-פי-כן אין הוא מאושר בעבודתו. הפרנסה, אומנם, מצויה בביתו, אך לסנדלרות - אליבא דכהנא - יש שם רע בקרב הבריות. "היא מעוררת אסוציאציות עם הגלות". זו גם הסיבה שלא דאג להעביר את מלאכתו לדור הבא ושלושת בניו עוסקים כולם בעיסוקים אחרים.
התייר הנאמן
עם לקוחותיו נמנים שמנה-וסלתה של תל אביב וגם "עמך". יש מי ששומר לו חסד-נעורים, יש מי ששמע על "ידי הזהב" שלו, יש מי שסתם בא, משום שעבר במקום ונזקק לסנדלר. אבל יש גם מי שנמשך אחר החרוזים שלו.
בצלאל כהנא נוטה לסווג את לקוחותיו ל"רגילים" ול"מיוחדים. עם האחרונים נמנים אלה המפקידים בידיו את נעליהם - ונעלמים. כמו זה, למשל, שהפקיד אצלו את נעליו ובמשך שנה תמימה לא בא לקחתן. התברר שהלה נסע לחוץ לארץ ופשוט שכח מכל העניין. ומשבא סוף סוף, טרח בצלאל הרבה, עד שמצא את הנעליים. אך גם אז, היו עדיין ללקוח הנכבד טענות ומענות: "הנעליים האלה לא שוות יותר ואינני מוכן לשלם את מחיר תיקונן". נאנח כהנא: "לך תסביר לו, שלאחר זמן רב כל-כך, מתבלה עורן של הנעליים".
אבל, יש גם אחרים. כמו, למשל, אותו תייר עתיר-נכסים מדרום-אפריקה. לאחר שנעליו תוקנו כראוי, שילם התייר ביד נדיבה והלך לדרכו. כעבור שנה חזר שוב. הפעם ביקש להתקין לו נעליים חדשות. "ידי-זהב כאלה לא אמצא בדרום-אפריקה", הסביר. מאז הוא חוזר ובא אליו מדי שנה בשנה.
סיסמאות החרוזים, המתנוססות על כותלי הסנדלריה שלו, קורצות לכל עובר-אורח. רבים מהם מציצים ונפגעים והופכים בכך ללקוחותיו הקבועים. יש ביניהם כאלה המבקשים לקבל ממנו פרט לנעליים גם חרוז למזכרת. פעם באה אליו מורה וביקשה סיסמה, כדי לתלות על הלוח בכיתתה. בפעם אחרת באה חברת קיבוץ וביקשה מספר חרוזים, כדי לתלותם על הלוח בחדר התרבות.
על כהנא עצמו חביב יותר מכל אותו חרוז, המקפל בתוכו השקפת-עולם פילוסופית מזווית-ראייה סנדלרית: "האנושות כולה חייבת בהנעלה, פרט לזה שטרם נולד ובא, וזה שהלך לעולם הבא"...
