מי שסבר, בתמימותו ככל הנראה, שבעקבות מלחמת לבנון 2 ייעלם גם עולם המושגים הסהרורי שהביא לתוצאותיה, ובעיקר מושג "ההוגעה" נוגד "ההכרעה", מוצא עצמו מתוסכל ונזעם כאשר הוא מתבונן במתרחש בשדרות. שוב ניסיונות צייד מהאוויר, שוב הפצצות בודדות של מחסנים ומפעלים, שוב כמה טנקים חוצים את גדר הגבול ושוב מסכת הבירבורים הבלתי נגמרת של הפוליטיקאים והאלופים ב(מיל.).
באופן תמוה, מסתבר שלמרות שהצבא העומד לרשותם הכניע את טרור המתאבדים הרי שהרעיון שעל פיו ניתן להכניע את הטרור, גם במתכונתו הרקטית, נשאר זר לחלק מהפוליטיקאים ושותפיהם בתקשורת ובאקדמיה. זו הסיבה לכך שכל הצעה לפעול באופן שונה מזה שמכתיבה תפישת ה"הוגעה", שביישומה אנו חוזים שוב בימים אלה בהקשר לשדרות, נתקלת בנחשול של הסברים "רציונליים", השוטף ומטביע אותה בעודה באיבה.
לאחר שנים רבות כל כך וניסיון רב כל כך בדבר התוצאה הסופית של ה"הוגעה" ניתן היה לצפות מהפוליטיקאים שעם תחילת מתקפת הטרור הרקטי על שדרות הם יידלגו על שלב ההתפכחות שלהם והייסורים של אזרחיהם ויעברו מיד היישר לשלב הסופי שלה - חיסול הצמרת של ארגוני הטרור.
אלא שבמקום להסיק את המסקנות ממה שכבר נוסה ונכשל בעבר, בחרו מנהיגי ישראל להצעיד את אזרחיה בכלל ואת אלה של שדרות בפרט שוב באותו נתיב הייסורים בדיוק, נתיב שאת תוצאתו הבלתי נמנעת ניתן לסמן כבר כעת - חיסולם של הנייה וחבריו לדרך. חלפו ארבע שנים של פיגועי זוועה - משנת 2000 ועד 2004 שבה חוסלו יאסין וראנטיסי - עד שמקבלי ההחלטות הגיעו לשתי המסקנות, הידועות עוד משחר ימיה של הלוחמה בטרור. הראשונה מלמדת שרק חיסול ראשיו יש בו בכדי להרתיע את הארגון מלממש את האידיאולוגיה שלו, והשנייה שאין כל הבדל בין "דרג מדיני" לבין "דרג מבצע" בארגון ולכן שניהם הם בני מוות.
בעבר הוסבר לאזרחי ישראל שמדינתם חתומה על הסכמים עם ראשי הרשות הפלשתינית ומכאן שאם אלה ייפגעו לא יהיה עוד לישראל "פרטנר לשלום". תירוץ "הגיוני" זה איפשר לראשי הטרור, לובשי החליפות ודוברי האנגלית, להמשיך ולהפעיל אותו ללא כל חשש לראשם. למרות שראשיה לא היו חתומים על כל הסכם עם ישראל, אותו ההסבר בדבר ה"פרטנר" העתידי הושת עד שנת 2004 גם על הנהגת החמאס, מה שאיפשר גם לה לרצוח מאות ישראלים ללא כל הפרעה. כל מי שיצא בעבר נגד חיסולי המנהיגים מודה היום כי המתתם של אלה היוותה מכה קשה לארגון הטרור, והיא זו שהביאה את החמאס להפסיק את הפיגועים.
במדינת ישראל הצטבר ניסיון אדיר בלחימה בטרור, אלא שמשום מה מתעלמים מנהיגי ישראל של היום מכל מה שניתן ללמוד מאותו הניסיון, שהוא גם קרוב כל כך. מי שמסביר את התנהלות ממשלת ישראל מול הטרור של חמאס בתוצאותיה של ועדת וינוגרד מתעלם מכך שהממשלות הקודמות לזו של אולמרט, שבראשן עמדו בעלי ניסיון צבאי רב, נהגו באותה הדרך בדיוק ומבלי שעברו ועדת חקירה. הודעות ראש הממשלה ושר הביטחון על הגברת הצעדים נגד החמאס הן שיכפול של אותן ההודעות ששמענו בעקבות כל פיצוץ של אוטובוס או מסעדה במשך השנתיים של הטרור הנורא שקדם ל"חומת מגן".
בעת הזו אמורות היו להיות בידי המחליטים מספיק תובנות שיסדירו את חשיבתם בדרך שתביא אותם למסקנה הבלתי נמנעת שעל פיה רק פעולה דרסטית, כזו שתתפרש אצל הצד השני בנוסח "היהודים השתגעו", היא שתביא להפסקת ההתעללות בתושבי עוטף עזה. במקרים רבים מה שנחשב "כשיקול דעת" התברר בהמשך כשיתוף פעולה עם הטרור ומה שנחשב כ"התלהמות" הוכח כדרך היחידה לטפל במי שחרת על דגלו את השמדתה של ישראל. פעולה דרסטית יכולה להיות חיסול לא ממוקד של הנייה ושותפיו, למשל בעת ישיבת "הפרלמנט" או מסיבת עיתונאים כלשהי, גירוש כל תושבי בית חנון מבתיהם או מעשים דומים.
זה לא נחמד, לא מצטלם טוב וקשה יהיה להסביר לעולם ה"נאור" תמונות מסוג זה, אבל המצב שבו תושבי שדרות בורחים מבתיהם בעוד שתושבי בית חנון וראשי הטרור ממשיכים בשגרת יומם משפיל עוד יותר את כושר ההרתעה של ישראל מול הטרור של חמאס, אם בכלל עוד נותר ממנו משהו. מי שרוצה להחזיק במשרת ראש הממשלה אמור להיות חזק מספיק לעמוד בפני מתקפת התקשורת, גם הפנימית, שתבוא בעקבות נקיטת צעדים שכאלה. את העוצמה לכך הוא ייקבל ממראה תושבי שדרות השבים לעירם לאחר שברחו ממנה.
ממשלה שלא תנצח את המערכה על שדרות תמצא עצמה נלחמת על אשקלון ונתיבות, ומי שרוצה להרחיק את המלחמה הבאה בצפון מוטב לו שינצח במהירות את זו הנוכחית בדרום. "הוגעה" היא לא הדרך לכך.
מדינת ישראל רחוקה מאוד מהמצב שאותו מכנים חלק מפרשנינו התבוסתנים והמקובעים בשם "ניסינו כבר הכל". חובה לזכור שאמירות כאלה בדיוק הושמעו טרם "חומת מגן" על-ידי רבים ממומחינו, שרובם כבר הוכחו כמומחים לענייני כלום. הדרך היחידה שאכן כבר מוצתה עד תום היא תפישת ה"הוגעה" ו"העלייה המבוקרת במדרגות התגובה", הנראית ככזו שבה נוקטת הממשלה הנוכחית. בבואה לשקול את פעולותיה, כדאי שממשלת ישראל תזכור שתפישה זו כבר הוכיחה עצמה כמתכון בטוח לכישלון מול טרור המתאבדים. אין צורך לבחון אותה שוב, והפעם מול טרור הרקטות.
