בימים אלה פורסמו תוצאותיו של סקר מקיף, שנערך במדינות רבות בעולם, ואשר בו נמצא כי חלק ניכר בציבור משוכנע כי מערכת המשפט מושחתת ואינו נותן בה אמון. פרופ' יוסף גרוס הגיב על כך באמרו, כי די בכך שזהו הרושם בציבור.
העובדה המעציבה בפרשה זו היא הידיעה שתחושה זו אינה מוצדקת, שכן מערכת המשפט אינה מושחתת. כלומר, השוחד אינו תופעה רווחת בה, ככל שיכול לקבוע משפטן הבא במגע ממושך ורצוף עם מערכת זו. ואולם, צודק פרופ' גרוס באמרו, שדי בקיומו של הרושם בציבור כי המערכת מושחתת, כדי שנבין כי המצב אינו טוב. כמו בתחומים אחרים, אין חשיבות רבה לעובדות והעיקר היא הפסיכולוגיה.
במערכת המשפט עובדים מאות שופטים. רובם-ככולם עמוסים עבודה עד מעבר לאוזניהם ומוצפים בתיקים רבים. אומנם ענייני שוחד ושחיתות קשה להוכיח, אך הרושם של עורכי הדין הוא, בהכללה, כי אין שחיתות במערכת זו. קשה להאמין כי מישהו יעז לפנות אל שופט ולהציע לו שוחד, וקשה שבעתיים להאמין כי במציאות של ימינו ימנע שופט כזה מלהתקשר מיד אל המשטרה ולדווח על ההצעה.
לדעתי, תחושה זו מבוססת על גורמים אחדים, וחלק כלשהו בכך יש לעורכי הדין. ידיעת הציבור נבנית לא רק על הידוע לו מהתקשורת, אלא גם משיחות ומדברי רכיל ששותפים להם עורכי-דין, שחלקם נואשו מעוולותיה האמיתיות והמדומות של המערכת. עוולות אלו אינן דווקא מעשי שחיתות, אלא יחס רע ומתנשא מאת שופט, סחבת לא-מוצדקת, החלטות שגויות וכיוצא באלה. הלקוח, שנפגע ע"י מעשי השופט – גם אם היה ראוי וצודק שיפסיד במשפטו – חש תחושת עוול סובייקטיווית. כאשר הוא שומע מפי פרקליטו דברי-ביקורת, לעיתים לא-מרוסנים, הדרך קצרה למסקנתו כי הפסיד במשפט לא מאחר שהצדק היה עם יריבו, או שהשופט טעה בתום-לב, אלא שברור כי השופט קיבל שוחד ולכן היטה את הדין. האזרח הנפגע אינו מחזיק תחושה כזו בבטנו, אלא משמיעה באוזני כל המוכן להאזין – ומי אינו מוכן להאזין לסיפור על שופט שלקח שוחד?.
אך לא רק עורכי הדין אשמים בתחושת הניבור של הציבור כלפי מערכת המשפט, שכן בתי המשפט עצמם "הרוויחו ביושר" חלק גדול בכך, ולדעתי האשם העיקרי הוא בהם.
גורם חשוב הוא האקטיוויזם השיפוטי. כאשר הציבור יודע – ופרקליטיו מקפידים בצדק להביא לידיעתו - כי אין אחידות בפסיקה, כי בתי המשפט משנים את ההלכות חדשות לבקרים ולמעשה מחוקקים כראות עיניהם, בשיטת "החקיקה השיפוטית", קצרה הדרך למסקנתו של האזרח הממוצע: "בית המשפט שינה את ההלכה כי הוא מושחת". ושחיתות אינה בהכרח קבלת שוחד בכסף. בעיני הציבור, גם פסיקה על-פי נטיית ליבו הפוליטית או האידיאולוגית של השופט, או כזו הנובעת ממושגי ה"מילייה" שלו ומטינתו אל חלקים אחרים בעם, מהווה בעיניו עוול המגיע לכדי שחיתות. כאשר מערכת המשפט עוצרת עד תום ההליכים נערת בנות 14, בפרשת ה"הינתקות", אך אינה נוהגת כך בשום מקרה אחר – גם לא כאשר מפגינים בוגרים משתוללים ועושים מעשי ונדאליזם – מביא הדבר ציבור שלם, של המתנגדים ל"הינתקות", למסקנה כי משהו רקוב לאו-דווקא בממלכת דנמרק (אם כי גם שם, כפי שהוכח ביחסם לישראל), אלא בירושלים.
גורם-אשמה נוסף נובע מידיעת הציבור על מעשים לא-הגונים ולא-ראויים, כמו מינוי קרובים ומקורבים, העסקת בני משפחה, וגם הסירוב - במקרים רבים מדי - לפסול שופט מלדון במשפט מסוים, בניגוד לתחושתו של האדם הממוצע היא כי מדובר בעוול משפטי. שלושה מקרים כאלה, שהגיעו לידיעת הציבור במשפטים מפורסמים, טובים להדגמה.
לפני שנים רבות התנהל משפטו הפלילי של השר-לשעבר אהרן אבו-חצירה. לקראת תום עדויות התביעה, ובטרם פצה הנאשם את פיו למסירת עדותו, שאלה השופטת את הסניגור בבואו ללשכתה: "מתי כבר יעיד ה'טיפוס' הזה", בהתכוונה לנאשם. הסניגור, שהיה המום מהתייחסות השופטת ללקוחו, שאותו טרם שמעה, ביקש כי תפסול את עצמה מלשבת בדין, אך השופטת דחתה את הבקשה. נשיא בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הנאשם על החלטת השופטת, אך נימוקי הנשיא נשכחו בן-רגע. היתה זו אחת החוליות הראשונות בשרשרת ארוכה של החלטות, מאת נשיאי בית המשפט העליון, שמהן עלתה מסקנה ברורה: לא יפסל שופט, אפילו אמר דברים שהאדם הממוצע היה מקבלם כביטויי איבה ברורה לאחד מבעלי הדין. השופט הוא מעין מלאך-שרת, היודע להביע בפיו איבה גלויה לבעל-דין, אך לחשוב במוחו מחשבות נייטראליות בלבד. כמעט בכל המקרים, יפסל רק שופט שירה באחד הצדדים או אנס את התובעת. למעט חריגים מעטים, זהו הרושם המצטבר.
האדם הממוצע ראה בהתבטאות לא-ראויה ועוינת כזו של השופטת, שהנאשם תואר בפיה כ"טיפוס" (במלעיל), התחייבות ברורה לכך שלנאשם אין כל סיכוי למשפט צדק בפניה. סירובה לפסול עצמה העיד כמובן גם הוא, לדעת "האיש ברחוב", על להיטותה להשיג הרשעה ועונש חמור.
לפני שנים אחדות רבו בתקשורת הסיפורים על תעשיין המזון משה בדש ועל מאבקו בחברות המזון הגדולות, ובהן חברת "אסם". שאלת צדקתו אינה רלוונטית כאן. שופטת בית המשפט המחוזי, שדנה בהליכי פירוק ופשיטת-רגל נגדו ונגד החברה שבבעלותו, דחתה את בקשתו כי תפסול עצמה מלדון במשפט. הנימוק העיקרי לבקשת הפסילה היתה הידידות האישית הקרובה, שאותה השופטת לא הכחישה, בין בעלה ובין פרקליטי חברת "אסם", שאחד מהם אף שימש כדירקטור בשתיים מהחברות בקבוצת "אסם".
אני משוכנע שהשופטת דנה בהגינות, גם בעניינו של בדש, ויודע כי היא עובדת קשה מאוד. אך כל הקורא את פסק הדין של השופט ברק בערעורו של בדש על החלטתה, ואת הנמקותיו הפורמליסטיות לדחיית הערעור, חש כי על-פי הצדק היה בהחלט מקום להתפטרות השופטת מאותו תיק. אנשים שאינם משפטנים, וגם משפטנים לא-מעטים, ששמעו על פרשה זו, חשו כי נעשה עוול, שכן האדם המצוי אינו מסוגל להפריד בין השופטת ובין בעלה, כשמדובר בידידות קרובה עם פרקליטי הקונצרן שהוצג כאויבו של בדש. האדם הממוצע רואה בדמיונו את השופטת מבלה במפגשי רעים, בחברת אותם פרקליטים שאחד מהם הוא גם דירקטור ב"אסם". אין תימה בכך שאזרחים רבים משוכנעים, כי קונצרן גדול כמו "אסם" יכול להרשות לעצמו לשחד את השופטת, וגם אם לא לקחה שוחד – די בחשד כי אותה ידידות קרובה השפיעה על החלטותיה. רושם זה, והמסקנות המכלילות הבאות בעקבותיו לגבי כלל המערכת, קשה לשרש וקל מאוד להעמיק.
עניין דומה היה בפרשת משפטו של אלי הורביץ, נשיא חברת "טבע", שכל המדינה ידעה כי לצוות פרקליטיו הצטרף פרקליט ידוע, חברו הקרוב של שופט בית המשפט העליון שישב בראש ההרכב בערעורו. צירוף אותו פרקליט נעשה רק לאחר שנודעה זהות השופט, ואיש לא טרח להכחיש את הטענה כי הפרקליט צורף דווקא בשל היותו חברו הקרוב של השופט. השופט סירב לפסול עצמו מלשבת בדין, ונשיא בית המשפט העליון דחה עתירה לבג"צ שהוגשה בעניין זה (דומני שהעותר היה העיתונאי יואב יצחק). שוב, הנמקותיו של הנשיא נסתרות ונשכחות בין דפים מצהיבים, ואילו הציבור ברובו התרשם כי היתה כאן העדפתו של נאשם עשיר ומתוקשר, שזכה ביחס אשר האיש מן הרחוב לא היה זוכה בו. הורביץ זכה בערעורו, והאיש מן הרחוב משוכנע עד היום כי הגורם לכך לא היתה צדקתו המשפטית, אלא ידידותו של השופט עם פרקליטו.
הציבור, השומע וקורא את דבריהם של שופטים על יכולתם המקצועית, להפריד בין ענייניהם והעדפותיהם האישיים לבין העניינים הנדונים על-ידם במשפט, תוחב אצבע לעינו, מושך את העפעף בחוזקה מטה ושואל: "בעיינאק?". כלומר: ספר לסבתא. אין שום חשיבות לכך שכותב דברים אלה סבור באמת ובתמים, כי לשופטים רבים יש היכולת הזו. דעתו של הכותב אינה משפיעה על תחושת הציבור ועל תוצאות הסקרים. כמו-כן, חלק ניכר בציבור אינו "קונה" את הטענה, הנכונה כשלעצמה, כי אין אפשרות לנתק בין השופט ובין חבריו-למקצוע, שחלקם הם חבריו מאז היו תלמידים או שירתו יחד עימו בצבא, כי ניתוק השופטים משאר החברה אינו מעשי וכי יש לפסול שופט רק כשמדובר בקשר אישי הדוק ומיוחד בינו ובין בעל-דין או אחד הפרקליטים (וראינו בשתי דוגמאות כאן, כי גם קשר אישי ומיוחד כזה לא תמיד שימש עילה לפסול את השופט).
כפי שאמר בצדק פרופ' גרוס, אין חשיבות לשאלה האם הציבור צודק בתחושתו. די בקיומה של התחושה, שהיא לדעתי כאש המלבה את עצמה. הציבור שוכח במהרה את המשפטים שבהם נעשו דין וצדק מובהקים, אך זוכר שנים רבות את אותם מקרים הנראים בעיניו כעוול משפטי.
לתחושת הניכור בציבור תרמה גם פרשת מינויה של אחת השופטות לבית המשפט העליון. לא-מעטים התנגדו למינויה, והידוע והקולני בהם היה חבר הכנסת דאז, שאול יהלום. מאחר שהלה היה חבר הוועדה לבחירת שופטים, היה ברור כי לפחות קולו מובטח לשמש נגד המינוי. למרבה ההפתעה, המינוי אושר בישיבת הוועדה, ואחד התומכים בו היה שאול יהלום. מיד פורסם בתקשורת הסיפור, שעד היום לא ראיתי כל הכחשה לו: יהלום עשה "עסקה" עם שלושת שופטי בית המשפט העליון, החברים בוועדה לבחירת שופטים ואחד מהם הוא – בתוקף תפקידו – נשיא בית המשפט העליון. שלושתם היו מעוניינים מאוד במינויה של אותה שופטת, ובתמורה להסרת התנגדותו של יהלום למינויה ואפילו לתמיכתו בכך, הבטיחו לו לתמוך כעבור חצי שנה במינויה של שופטת אחרת, שיהלום חפץ ביקרה.
אדגיש כי לי אישית אין שום מידע שלילי על מי משתי השופטות שבהן מדובר, והתאמתן לכהונה אינה רלוונטית כאן. העיקר הוא בכך, שהציבור הסיק מפרשה זו כי מערכת המשפט מושחתת ורקובה, הרבה יותר משהיה מסיק כך אילו הורשע שופט בקבלת שוחד בכסף. היועץ המשפטי לממשלה לא נקף אצבע לבירור הפרשה, שהתקשורת כולה עסקה בה, למרות שלכאורה מדובר בהפרת אמונים מובהקת ע"י יהלום וע"י השופטים חברי הוועדה. הייפלא כי הציבור משך בכתפיו, נאנח אנחת יאוש קלה והמשיך בענייניו, תוך שמירת המשקע ממקרה זה בליבו?.
מן הראוי שהסקר שפורסם זה-עתה יביא את מערכת המשפט לחשבון נפש נוקב. האזרח הממוצע מבין כי השופט אינו מלאך צחור, אלא אדם נורמלי כמוהו, שהשכלתו וכישוריו האישיים הכשירוהו להיבחר לכהונת שופט – ויש תמיד רינונים על שחיתות גם בתחום זה.
יחדלו נא השופטים ושאר אנשי מערכת המשפט מלהטיף מוסר לציבור ומלגדוש את אוזניו, במקביל לכך, בסיפורים על הגינותה הרבה של המערכת ועל ההתפעלות שהיא מעוררת בעולם כולו. דיבורים כאלה לא זו בלבד שלא יגבירו את אמון הציבור, אלא אף ישכנעוהו כי "שוב מדברים המושחתים האלה, שאני יודע היטב מיהם".
מערכת המשפט תסיר מעל עצמה את תחושת הניכור הזו שבלב הציבור, רק בדרך של מאמץ קשה וממושך. כדברי הנביא מיכה, פרק ו', פסוק ח': "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיך". אומנם "הצנע לכת עם אלוהיך" פורש ע"י חז"ל שלא כפשוטו (דהיינו, הוצאת המת והכנסת כלה לחופתה), אך די לנו בכך שמערכת המשפט תצניע לכת במעשיה ובדיבוריה, באמת ובתמים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
