שלושים ללוי-יצחק הירושלמי

לכתו של אדם בדרכו האחרונה נוטלת עימה לבלי שוב גם אוצר בלום שהיה חבוי בתוכו, אוצר רוחני של מידע, זכרונות, אינטלקט, מחשבות ויצירה. איש איש ועולמו, איש איש ואוצרות רוחו, שירדו עימו, או עלו עמו, לעולם שכולו טוב.

הירהרתי על כך כאשר נודע לי, ואני במרחקים, על הסתלקותו של ידידי הטוב, העיתונאי לוי יצחק הירושלמי. זה היה לפני חודש ימים, והגם שידעתי על מחלתו, כמו על גילו, קשה היה לעכל את הידיעה כי לוי-יצחק איננו עוד.

הידע של לוי-יצחק, אוצרות רוחו, שאבדו יחד עמו, היו ברובם בתחום היהודי והישראלי, הפוליטי והתקשורתי. בור סוד שאינו מאבד טיפה - כזה היה בתחומים אלה, בעיקר. והנה הבור-סוד הזה נסתם יחד עם סתימת הגולל על האדם והעיתונאי שהיה - לוי יצחק הירושלמי ז"ל.

הקשר העמוק שלי עימו ראשיתו ועיקרו בשנות עבודתנו במערכת מעריב בשנות השבעים והשמונים. לוי, כעורך עמודי-הפנים, הוא שקלט אותי בעבודה ב-1969. מיד לאחר היכרות חפוזה, הניח לפני שני כתבי-יד. "תערוך ונראה" - ביקש. עברתי את מבחן העריכה ותוך זמן קצר התיידדנו.

הוא בא מהעולם החרדי, ממנו הגיע אל העולם הפוליטי-המפא"יי-הסתדרותי, בטרם היה לעיתונאי ב"פול-טיים-ג'וב". אני באתי ממקום פוליטי שונה, אבל דבר זה לא מנע את הידידות והחברות.

יתר על כן, עובדה זו אף הגבירה את ההתעניינות ההדדית - בעיקר מצידו. הוא רצה להרחיב באמצעותי את הידע שלו על העולם הרוויזיוניסטי והעיתונות הרוויזיוניסטית. היה לו הרבה מה לומר בנדון...

כמובן, לוי-יצחק ידע הכל על שורשי המשפחתיים והאידיאולוגיים, על היחסים מן העבר בין אבא לברל ולראשי מפא"י האחרים, ותמיד הוסיף לי תובנות מעניינות מן הצד הפוליטי "השני". טבעו של ידען מסוגו, שאהב גם להלך רכיל, כמעט בכל נושא, אבל היתה זו רכילות "רכה", אוהבת.

היו לנו ויכוחים פוליטיים. התווכחנו גם מעל גלי האתר, בתוכנית "הידברות" של דני בלוך, ברשת א' המחתרתית. הוויכוחים הללו תמיד היו לשם-שמיים, התנהלו בדרכי נועם, בהגינות שלא ראיתי כמותה מצידו של אף יריב פוליטי אחד, אם אפשר בכלל לכנות את לוי-יצחק "יריב פוליטי".

הוא היה ליברל אמיתי בגישתו העיתונאית, וכעורך עמודי הדעות של מעריב במשך כמה שנים, נהג במקצועיות ובחברות ועמד על כך שמאמרי יפורסמו - בניגוד לדעת אחד העורכים הבכירים.

תמיד התעניין בשלום הסובבים אותו, תמיד נשאר נאמן למעריב של הימים ההם, לחבריו למערכת מאותם זמנים המתרחקים והולכים, ואני בתוכם, שומר על קשר ורוח צעירה בכל המיפגשים המתוכננים והאקראיים.

לוי-יצחק זוהי העברית לעילא ולעילא, זוהי העיתונאות הטובה של פעם, עיתונות במיטבה שנעלמת אט-אט ודועכת. זו העיתונאות החוקרת ובודקת, חזור ובדוק, בטרם "הורדה לדפוס" כפי שאמרו אז בעידן העופרת, שבו פעלנו. זו העיתונאות הידענית, התרבותית, המנומקת היטב בכל משפט ובכל מאמר, שאיננה מזלזלת בקורא, ומעניקה לו כתיבה קולחת ומדוייקת, גם אם אינך מסכים לכל מה שאתה קורא.

לוי-יצחק היה סופר בנשמתו, אך פירסם משום-מה רק קובץ סיפורים אחד וכתב רק ספר מחקר אחד על העולם החרדי בירושלים שכה היטיב להכירו מבפנים, אף כי רחק ממנו כדי כך שהיה חילוני-להכעיס.

הירושלמי היה רוב שנותיו לתל אביבי המובהק, דמות בלתי נפרדת מהנוף האנושי של בית סוקולוב, מוותיקי התקשורת, מעורב ופעיל בכל ענייני העיתונאים והעיתונים. איש של פרדוכסים, של ניגודים, שהשלימו אלה את אלה באישיותו הכובשת ועשו אותו ל"מענטש".

ראיתיו באחרונה - כמובן, בבית סוקולוב. הנסיבות היו מצערות: הלווייתו אשתקד של חברנו היקר משה לרר ז"ל, אף הוא מבכירי התקשורת ומעריב בזמנו. לוי-יצחק היה בין הסופדים. כבר היה בעצמו חולה כנראה, גוו שחוח יותר, אך קולו נשמע בבירור, דברי חבר הסופד לחבר יקר, שהמחלה הממארת לקחה אותו מאיתנו. הספד שהושקעו בו מחשבה רבה ואהבה רבה.

הצער על לכתו של לוי-יצחק הוא גם הצער על אובדן הידע העצום שהיה משוקע באיש וצער על שהתבזבז במידה מסויימת, ולא פרסם יותר משני ספרים. לא יהיה לי יותר את לוי-יצחק, לשאול, להתייעץ, להתעניין. לא יהיו יותר צילצולי הטלפון ממנו - תמיד הוא הקדים אותי - בערבי ראש השנה ובערבי חג הפסח.

ואולם מאמריו - הרי הם פזורים מעל דפי מעריב זה עשרות בשנים. בוודאי יהיה זה ראוי למיינם ולהכין מבחר מתוכם לפירסום כספר, שיהיה מצבת-עד לזכרו, כמי שהיה עיתונאי-ידען בכל רמ"ח אבריו, שהיטיב להתנסח, אם בכתב ואם בעל-פה, בדייקנות, בזהירות ובשפה מרתקת.

חובם ללוי-יצחק הירושלמי של מכריו הרבים מעולם התקשורת, הוא לדאוג להנצחתו בספר - של ועל עיתונאי ותלמיד-חכם, שהיה משכמו ומעלה וחסרונו כה מורגש.