ההתיישבות - בחזרה לעתיד

שוב ושוב אנו נתקלים באותה תופעה. כאשר פלוני מציב לנו תמונת מראה של עצמנו וזו אינה מחמיאה לנו, אנו מאבדים את חוש הצדק הטיבעי שבנו יחד עם כל שיקול הגיוני וחמור מכך, מתבצרים עמוק בעמדותינו הישנות והשגויות ללא יכולת נפשית להביא עצמנו לראות העובדות נכוחה ולהתאים עצמנו למציאות החדשה. במה הדברים כאן אמורים?

מפעל ההתיישבות בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים היה מהמפוארים ביותר שידעה התנועה הציונית והעם היהודי מעודו, רק שובה של גלות בבל לארץ ישראל וקימומה של ההתישבות היהודית לאחר חורבן בית ראשון יכולה להשתוות לה. ללא כל ספק תרם מפעל זה תרומה מכרעת ליצירת חברה יהודית-חילונית, ארץ ישראלית וחדשנית החל מהקמת מהמושבות הראשונות וכלה בקיבוצים ומאוחר יותר המושבים.

גם מתנגדיה החריפים של התנועה הקיבוצית, ובראייה רטרוספקטיבית מוזר שקיימים בכלל כאלו, יודו כי תנועה זו תרמה את אחת התרומות המכריעות ביותר להקמתה וביצורה של מדינת ישראל משך המחצית השנייה של המאה ועשרים ועל כך מעטים החולקים, אם בכלל קיימת סיבה לכך, ואם בכלל נותרו מאלו.

תמונה אידילית זו של התנועה הקיבוצית נסדקה קשות החל מהעשור השמיני למאה העשרים והינה הולכת ונסדקת לממדים של שבר ההולך ומעמיק מאז ועם חלוף הזמן. תנועה זו אשר חרתה על דיגלה את מטרת יישובה של ארץ ישראל, ואכן קיימה מטרה זו בעיקר בשנות העשרים-שלושים והארבעים למאה הקודמת, ובנוסף וכאנטיתזה לחברה הגלותית הארופית ממנה באה בעיקרה, את יצירתה של חברה חילונית, צודקת, שוויונית, סוציאליסטית, חמלתית ואידאית, עברה מטהמורפוזה ושקיעת מטרות בסיסיות, אשר החלה בשנות השישים, בהן פסקה כמעט לחלוטין פעולת ההתיישבות בארץ ע"י התנועה הקיבוצית והוחלפה כמעט בלבדית ע"י תנועת ההתיישבות של תנועת המושבים אשר החלה את תנופתה זו מתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת ואילך.

החברה הקיבוצית איבדה את כיוונה ודרכה משום שלא מצאה תחליף הולם לאובדנן של המטרות ד'לעיל ובתמורה ולריק הנוצר נסחפה זו בקצב גובר והולך אחר הטרנד הישראלי של אובדן ערכים כללי המתבטא בהפניית הגב לערכים הלאומיים הישראלים תוך שימת דגש על הפרט וטובתו על חשבון הכלל, אשר פשה בחלקים נרחבים מהמגזר החילוני בה. באם טרנד זה יכול להשתלב, אף אם אינו רצוי, בחיים אורבניים הרי היווה זה מכת מוות לערכים הקיבוציים הבסיסיים המעלים ברגיל על נס את טובת הכלל והשתלבותו של הפרט במערכת.

בזיווג מקרים אשר רק שר ההיסטוריה על גחמותיו מסוגל לביימו, עם שקיעת מפעל ההתישבות של תנועת ההתישבות הקיבוצית, פרצה והסתיימה בניצחון מוחץ עבורנו 'מלחמת ששת הימים' ועמה החלה תנועת ההתישבות האמונית. אותם שאינם מאמינים בזיווגי מקרים ימצאו סיבות רבות לתהליך זה ובתוכם רצונה של התנועה הדתית-לאומית, אשר תפסה עד אז את המושבים הלאומיים האחורים, לתפוס את מקומה בהיסטוריה הישראלית תוך ניצול, לחיוב, של שקיעתה של התנועה הקיבוצית ובתוך עידודו של הנרטיב הדתי לתוך ההוויה הישראלית.

ראוי להוסיף כי עליית 'הימין' לשלטון לאחר ועקב 'מלחמת יום הכיפורים' וסגירת ברזי התקציב הממלכתי הנדיב לקיבוצים תרמה רבות ל"ייבושם" הכלכלי אשר מצידה תרמה להדרדרות מבנית ורעיונית. סגירת ברזי התקציב וקשיי הקיום הקיבוציים אשר נלוו אליהם הוסיפו לטינה העמוקה של הקיבוצים אשר ממילא היתה מובנית עמוק בנרטיב הקיבוצי ממוסד-השמאל הישראלי כלפי הכנף האמונית-הימנית ובייחוד כלפי אלה שניתפסו כגוזלי "התקציב הממלכתי הקיבוצי", דהיינו המתיישבים החדשים בגדה וברצועת עזה. ממעמד של יקירי השלטון "נבעטו" אלו, כך חשו בקיבוצים, לינוק מהעטינים הממלכתיים האחוריים ביותר, אם בכלל.

תנועת ההתיישבות האמונית היא שהעמידה תמונת מראה שאינה מחמיאה לפני התנועה הקיבוצית. הלהט האמוני להתיישבות של שנות השבעים ואילך, הזכיר את ימיה הגדולים של התנועה הקיבוצית אשר הפכו כיום אך לצל עובר. הנרטיב של "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם" הקיבוצי בעבר שורה כיום למצער בלבדית בין המתיישבים האמוניים של ימינו.

לפתע הוברר כי מערכת העזרה ההדדית מבית המדרש הדתי יהודי אשר נדחה בבוז ולעג ע"י הממסד הקיבוצי, אינה נופלת במאום מזו 'הקיבוצית' בזמנים של הכרח ומצוקה. הלכידות 'הקיבוצית' המפורסמת עברה ונעלמה ברובה ושוכנת כיום בקרב המתיישבים האמוניים, ובכלל ההתיישבות האמונית עולה ופורחת בעוד זו 'הקיבוצית' שוקעת ועליבותה מבצבצת מעבר לכל פינה.

טעותה הגדולה של התנועה הקיבוצית הינה בכך שלא איבחנה בזמן, אם בכלל, את שינוי הכיוון הלאומי לאחר מלחמת יום הכיפורים. ללא כל ספק, מנהיגי התנועה הקיבוצית נרדמו בשמירה. הכל היה נראה אחרת אם התנועה הקיבוצית היתה מאמצת אל לבה ותומכת מוסרית ומעשית, בצורה זו או אחרת, בתנועת ההתיישבות האמונית. צרות אופק ומבט ובוז מובנה לכל דבר עם גוון דתי ו'ימני' לא איפשרו לנותני הטון בתנועה הקיבוצית להבין את שינוי הסיגנון הלאומי על מפעלי ההתיישבות החדשים שבו ולהביא לשינוי הדרוש. הזמן היה אז בידם, לא ההבנה. אכן, היו מתי מעט אשר צפו את מהלכי ההתיישבות בגדה וברצועה ושביב של משאת נפש לימים רחוקים מקנן בלבם, אך אלו היו בטלים בשישים.

קשה לחזות שינוי כיוון בתנועה הקיבוצית לאחר מפנה ההפרטה המתגלגל בכל עוזו במורד, אך אין זאת אומרת כי אין מקום יותר בתנועה מפוארת זו לחזון כדוגמת זה שהביא להקמתה באותם ימי בראשית רחוקים וזכורים לטוב. עדיין הסיפק בידי התנועה הקיבוצית לעצור הגלגל ולאחד כוחות עם תנועת ההתיישבות האמונית לתועלת שתי התנועות ובעבור כל עם ישראל.

למתבונן חד המבט ברור כי ברובדים רבים הדומה בין שתי התנועות הינו רב מונים-רבים על השונה ובכך קיים בסיס מוצק לדיאלוג ושיתוף פעולה אמיץ. בל נשכח, כוחנו הוא באחדותנו, כפי שהובילה התנועה הקיבוצית דרך וחזון בעבר יכולה היא לשחזר גדולתה יחדיו עם התנועה האמונית לטובת הכלל. החזון הינו רעיון הקונה שיבתו במוחם של אנשים ללא קשר לאופי ודרך חייהם.

בימים אלו גוברת ההבנה, כולל גם בתנועה הקיבוצית, כי נעשתה איוולת גדולה עם הגרוש חסר המחשבה והחזון של גוש קטיף וצפון השומרון, כעת ברור כי "אל נא תעקור נטוע" אינה אך ורק שורה בשיר אלא גם כיוון ודרך חיים.

בתנועה הקיבוצית של היום, בדומה לבעבר, קיים כוח אדם צעיר, נמרץ, איכפתי, איכותי ומוכשר ביותר המסוגל להרים את הכפפה ולקדם חזון ורעיונות נאותים לטובת כלל עם ישראל כפי שעשו אבותיהם.

גילוי נאות - המחבר הינו בן וחבר קיבוץ לשעבר הנוצר בלבו פינה חמה למפעלי ההתיישבות באשר הם.