השחיתות הגואה על-פי מזוז

היועץ המשפטי לממשלה מדבר על "מציאות של שחיתות שלטונית גואה", והוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.

וכשהשחיתות השלטונית גואה, ראוי לדברי מזוז שלא להעביר לידי גורמי השלטון, כלומר לידי הפוליטיקאים, סמכויות למינויים בתוך מערכת המשפטית, אלא להשאיר את הסמכויות הללו - כפי שהן היום - בידי המערכת המשפטית עצמה.

ובכן, מה עלינו להבין מכך? שבמערכת המשפטית השחיתות אינה גואה? או שמא עלינו להרחיק לכת ולהבין מכך שבמערכת המשפטית לא קיימת שחיתות כלל?

ראוי שלא להיקלע לטעות אופטית בעניין הזה. העובדה שקיימת שחיתות במקום אחד, אין פירושה בהכרח שהיא לא קיימת - באותו זמן ממש - גם במקום אחר.

כי זאת לדעת: השאלה אם יש או אין שחיתות בגוף או מוסד מסויים תלויה, פעמים רבות, במידת הרצון והנכונות לחשוף את השחיתות הזו. כלומר, יכול בהחלט להיות מצב שבו גוף מסויים יהיה מושחת ורקוב עד היסוד, אלא שעקב חוסר נכונות לחקור ולחשוף את השחיתות לעין השמש, תיווצר אשלייה שהגוף המושחת הוא כביכול נקי וטהור.

האם המערכת המשפטית הוכיחה עד היום נכונות כלשהי לנקות את אורוותיה? כל מי שקצת מצוי בנבכי המערכת הזו ישיב על כך בשלילה מוחלטת.

אבל יתרה מכך: המערכת המשפטית - בניגוד למערכות שלטוניות אחרות - בעצם חסינה מחיטוט בקרביה. בניגוד למערכות שלטוניות אחרות, אין גורם חיצוני המוסמך לפשפש במעשיה של המערכת המשפטית. והרי גם ידענו, שגם מבקריה המזדמנים של המערכת המשפטית חשודים בעיניה כמי שחברו למזימה ולקמפיין למוטטה.

וחוק הטבע הרי הוא ברור: כשאין פיקוח ממשי, כשאין חקירה ודרישה, כשהשקיפות שקופה כמו בטון, כשנציב הקבילות הוא "אחד משלנו", כשכמה וכמה מינויים בולטים זועקים לשמיים בכך שנעשו בשיטת חבר מביא חבר תוך דחיקת הכישורים אל שולי השוליים, כשהצביעות והרטוריקה הנבובה של כמה שופטים (בדימ.) תופסות כותרות בכלי התקשורת (אוי לאותה תקשורת), כשניגוד אינטרסים של שופטים מטואטא בציניות אל מתחת לשטיח - כשהתופעות הללו מתרחשות, כי אז ניתן לקבוע ללא היסוס שהתופעות הללו, לא רק שהן מזמינות את השחיתות, אלא הן הן השחיתות בכבודה ובעצמה וגם במערומיה.

כללו של דבר: הפוליטיקאים של היום אכן לא ראויים להתערב במינויים הרגישים במערכת המשפטית. אבל הרי גם ראשיה של המערכת המשפטית לא הוכיחו עד היום שהם ראויים לבחוש בקדרה הנפיצה הזו.

ובכן, מהו המוצא מהדילמה הזו?

נראה שאין ברירה אלא לעשות את הדבר שאנחנו מומחים בו ושהוא, כידוע, מרפא לכל חולי ומכאוב: להקים ועדה. והוועדה תשב על המדוכה ותקמט היטב את המצח עד שתמצא פתרון סביר שיתיר את הסבך.

אה כן, ואיך נבטיח את האובייקטיביות של הוועדה המכובדת הזו? מה הבעיה? נעמיד בראש הוועדה שופט שאמו פוליטיקאית.