כשקמה מדינת ישראל הייתה לראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון בעיה פרסונאלית קשה. היה מנהיג ציוני דגול אחד שהיה כה עתיר זכויות עד כי עלה על בן-גוריון עצמו בזכויותיו. שמו היה חיים וייצמן. חיים וייצמן, השיג את הצהרת בלפור, שהיוותה את הבסיס החוקי לדרישה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל; פעל להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים שאת אבן הפינה שלה הוא הניח; הקים את מכון זיו שלימים נקרא מכון וייצמן למדע; פעל להקמת הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה; השיג את תמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה של האו"ם, ואת הכרתה בהקמת מדינת ישראל, שוייצמן היה בין הקוראים להכרזה עליה מייד עם עזיבת הבריטים. אם תרצו, חיים וייצמן היה אפילו הראשון שחתם על הסכם שלום עם מנהיג ערבי - הסכם וייצמן פייסל (שנחתם ב- 1919 ולא מומש), שהוא ההסכם היחיד עד היום שבו מכיר מנהיג ערבי כלשהו בתנועה הציונית.
על הבעיה הפרסונאלית שהייתה לבן-גוריון עם חיים וייצמן, יעיד הפער שנפער בטור הראשון של חותמי מגילת העצמאות בין חתימתו של אליהו דובקין לחתימתו של מאיר וילנר, מקום בו אמור היה וייצמן לחתום לפי סדר אלפביתי. וייצמן התרעם על כך שרק בן-גוריון הוצא מהסדר האלפביתי, וחתם בראש הרשימה, ומאחר ולא ניתן לו לחתום בראש הרשימה לפני בן-גוריון, סרב לחתום.
כדי לפתור את הבעיה הפרסונאלית הזו הומצא תפקיד נשיא המדינה, שמחד היה נשוא ומכובד מכל שאר התפקידים, אך מאידך היה חסר כל סמכויות ביצועיות. חיים וייצמן לא השלים אמנם עם הגדרת התפקיד כייצוגי בלבד, אך גילו ומצבו הבריאותי כבר לא אפשרו לו לחולל מהפכות. כך נוצר סידור העבודה המוזר הזה במערכת השלטונית של מדינת ישראל.
למרות שבדיעבד בן-גוריון מוכר היום כמנהיג חשוב יותר מכפי שהיה חיים וייצמן בעיקר בזכות ההכרזה על הקמת המדינה ותפקודו כראש הממשלה הראשון שלה, הרי שחיים וייצמן היה הנשיא היחיד בתולדות מוסד הנשיאות שבעת כהונתו מעמדו אכן היה רם מעל זה של ראש הממשלה לא רק מעצם הגדרת התפקיד, אלא מעצם אישיותו. אני מודע לכך שיתכן שיהיו כאלה שיחלקו על המשפט האחרון שלי, אך לא יהיו עוררין שמאז ועד היום מבחינת רום אישיותו של המכהן בתפקיד הנשיא חלה אינפלציה מתמדת. העובדה שהתפקיד מהווה סידור עבודה נוח לפוליטיקאים מגדירה את סוג האנשים שנבחרים אליו. אמנם אישיותם של שני הנשיאים הבאים - יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר עדיין עמדה בקריטריונים גבוהים בזכות השתייכותם לדור המייסדים, וגם הנשיא הרביעי - אפרים קציר שהיה היחיד שלא הגיע מהעולם הפוליטי היווה חריג, אך מאז ועד היום אישיותו של הנשיא היא פועל יוצא של רמת שאר הפוליטיקאים שמהם הוא בא (ע"ע משה קצב).
המצב הפרסונאלי המיוחד שעימו התמודד בן-גוריון, אשר הצדיק את יצירת התפקיד עבור חיים וייצמן לא יחזור. ה"תפקיד" היחיד של הנשיא במתן חנינות הוא בעייתי כשלעצמו, וראוי לדיון נפרד. המשכורת, הפנסיה ושאר ההוצאות יכולות לחזור לקופת המדינה.
אפשר לבטל את מוסד הנשיאות.
