אין ספק, השר פרידמן הוא המנצח האמיתי בויכוח על דרך בחירת היועץ משפטי לממשלה. השר השיג הישג חשוב ביותר אשר בסופו של יום הכול יברכו עליו. למרות חוסר ניסיונו הפוליטי הוא פעל בדיוק בדרך הנכונה והעלה הצעה מעט מרחיקת לכת יחסית למצב הקיים ובסופו של יום הגיע לפשרה הגיונית מאוד ורצויה ביותר.
מינוי היועץ המשפטי לממשלה לא ייעשה בלבדית על-ידי הממשלה, אך גם לא ימונה אדם שאינו מקובל עליה. ראש ועדת האיתור יהיה שופט עליון, המקובל על נשיא העליון ועל הממשלה וניתן יהיה לדרוש מהוועדה מספר מועמדים קבילים מתוכם תוכל הממשלה לבחור.
לא זו בלבד שאין הפשרה הזו מהווה "הרס שלטון החוק" כפי שעדיין מתעקשים לזעוק משרתיה הנרצעים של האוליגרכיה המשפטית [אופיר פינס הוא נציג נאמן שלהם], אלא היא הגשמה ברורה ביותר של עיקרון יסוד במשפט המנהלי, לפיו בעל הסמכות חייב להפעיל שיקול דעת עצמאי בהחלטותיו ולא לאצול את שיקול הדעת שלו לגורמים אחרים. אולי קצת קשה לדרוש מאופיר פינס הבנת כלל זה אבל אני מאמין שבקרב כמה וכמה "פרשנים" משפטיים שאיבדו את הבושה ואת יושרתם המקצועית, יש מי שכלל נושן זה מזכיר לו משהו. אולי אפילו ד"ר זאב סגל מהארץ ייזכר לבסוף בעיקרון יסודי זה, למרות שהמרחק שבין רשימותיו לפרשנות משפטית אובייקטיבית הוא כרחוק מזרח ממערב.
נזכיר עובדת יסוד - הממשלה היא שחייבת לבחור את היועץ המשפטי לממשלה והיא הנושאת באחריות לפעולתו. שיקול הדעת את מי לבחור לתפקיד הוא עדיין של הממשלה ולא של ועדת איתור מכל סוג. ועדות איתור הן כלי ראוי לממשלה לבחור מועמד מתאים, אין הן תחליף לשיקול הדעת של הממשלה. אשר על כן, מעורבות של הממשלה בהליכי הבחירה היא מובנת מאליה. טוב הדבר שהמינוי מתבצע בהליך מסודר של איתור מועמדים - אך איתור אין משמעו בחירה.
נוהל ועדת האיתור קם בעקבות המלצות ועדת שמגר שהוקמה לאחר "פרשת בראון-חברון". בה נטען ולא הוכח בשום מקום, כי היו ניסיונות לא ראויים להשפיע על מינוי היועץ המשפטי. נזכיר כי המועמד שנבחר - רוני בראון, לא הואשם בדבר-אפילו לא בדוח הציבורי. הוא פרש לאחר יומיים בטרם התפוצצה הפרשה, רק בשל העובדה שהתעוררה מחאה מוצדקת לגופו של המינוי. יש להודות כי גם כיום, משלמדנו להכירו, נראה שהאיש לא התאים במיוחד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה - אם כי אין לנו הוכחה כיצד היה מתפקד בפועל.
בטרם "פרשת בראון" ואף לאחריה, מונו מינוי פוליטי למהדרין היועצים המשפטיים, חיים כהן, מאיר שמגר, אהרן ברק, יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין, שכולם נמצאו ראויים לכהן מאוחר יותר בבית המשפט העליון. היועצים המשפטיים חריש ובן יאיר באו מכס השיפוט. גם פרקליטי מדינה שהיו מינוים פוליטיים כמו גבריאל בך, דורית ביניש ועדנה ארבל נמצאו מתאימים לכהן בבית המשפט העליון. אם כך אולי בפרספקטיבה של זמן שיטת "המינוי הפוליטי" לא הוכחה כגרועה כל כך?
אז מה היה לנו כאן? במשך מספר ימים השתוללה האוליגרכיה המשפטית במסע שיסוי והסתה חסר תקדים נגד שר המשפטים עליו כתבתי בהרחבה לפני מספר ימים. בסופו של יום ובשקט יחסי הושגה פשרה מנומסת, הגיונית וטובה, שהוכיחה בעליל את מה שידענו כל הזמן והוא שהזעקות המתחסדות והשקריות על "הרס שלטון החוק" אין להן דבר עם המציאות והן לא באו אלא להבטיח שלטונה של אוליגרכיה ממונה, השואפת שגם הליכי המינוי ייעשו בלבדי "בתוך המשפחה", כשהממשלה מהווה רק חותמת גומי.
מה שקרה אתמול הוא הרבה מעבר לפשרה שהושגה. השר פרידמן הנחיל לדמוקרטיה הישראלית ניצחון גדול. הוא שב והזכיר לנו כי במדינה דמוקרטית החלטות ומינויים נעשים על-ידי הדרג הנבחר והוא הנושא באחריות העליונה. הוא הראה לנו שיש לשים קץ להמשך ביזוי ההליך הדמוקרטי והמוסדות הדמוקרטיים על-ידי פקידים ממונים, יהא מעמדם האישי אשר יהא. מדובר רק בצעד ראשון, אם לא יהיה לנו שלטון הבוטח בעצמו, אך המכיר גם במה שנובע מאחריותו, לא נוכל לקיים כאן מדינה. פקידים ושופטים, מוכשרים ככול שיהיו, אינם יכולים ואינם צריכים להנהיג מדינה.
ניתן לקוות שהשר פרידמן ימשיך בדרכו בהשקט ובבטחה וישלים את הרפורמות המתוכננות על ידו וכולנו חייבים לסייע לו בכך. אין לי ספק שיישמעו עוד צעקות רמות ויידרשו פשרות מסוימות, אך אם יתמיד בדרך שבה הוא פוסע כיום, הוא יעשה שירות ענק למשטר הדמוקרטי ולשלטון החוק!
