פסגת הצביעות בשארם

ביום שני יתקיים בשארם א-שייח עוד אחד מן המחזות המדיניים התמוהים של אזורנו: נשיא מצרים מובארק יארח ועידת פיסגה מרובעת, כאשר יעלו אליו לרגל ראש ממשלת ישראל, מלך ירדן ו"נשיא" רמאללה אבו-מאזן. "תמוהים" – על שום סיבה אחת ויחידה, סיבת המארח.

שוב רוצה הנשיא מובארק להצטייר כגורם המנווט את מהלכי המשבר. כמי שמנסה להביא רגיעה ולהשכין שלום באזורנו המצולק. נושא הדיון הפעם – מדינת "חמאסטן", שקמה לה לפתע על שטחה של רצועת עזה. לא רק שנלקחה מן הרשות הפלשתינית הטריטוריה העזתית, אלא שבעקבות טבח האחים המשתולל בחוצות עזה, כבר מדברים על מצב חיזבאללי, או אל-קאיידי ברצועה האומללה.

מצב זה מהווה איום לא רק על ישראל, שברוב היסוסיה וגימגומי ממשלתה אינה עושה כמעט דבר לעצור את ירי הטילי הקסאם לעבר מערב הנגב, אלא גם על מצרים ובוודאי על ירדן. אומרים לנו, שמי שעודדו את ההקצנה והאכזריות אלה הן אירן וסוריה. רצונן להשליט מן הרצועה תוהו-ובוהו במזרח-התיכון כולו ולאיים על ישראל הנעדרת יכולת הרתעה. ואולם את האצבע המאשימה יש להפנות קודם כל למצרים.

המביט על המפה המזרח-תיכונית פשוט אינו יכול להבין ולתפוס. רצועת עזה היא שטח זעיר, יחסית, דחוס בין ישראל והים, ולה גבול משותף ("ציר פילדלפי") רק עם עוד מדינה אחת – מצרים. כל אספקתה של הרצועה באה לה מדרך היבשה, לאמור – מישראל או ממצרים. כל כלכלת מיליון וחצי הפיות הרעבים שלה תלויה בשתיים אלה.

רצועה צרה וצרורה זו, ככל ששנאת ישראל עומדת בראש מעייני ראשי כנופיותיה, קיומה היומיומי תלוי במדינת היהודית. זו האחרונה, שהתנתקה חד-צדדית ממנה והפקירה גורל העזתים בידי העזתים (ואת גורל המגורשים – אבוי – בידי היהודים...), נדרשת בשם ההומניזם המזוייף להמשיך ולספק ל"חמאסטן" מאות טונות של מזון ותרופות, מים ודלק וכמובן חשמל ואנרגיה. בתמורה, זוכים תושבי שדרות וניר-עם, במנות קסאם קטלניות.

מזון ותרופות חסרים בעזה, רעב אמיתי אורב לפתחם של תושביה. לעומת זאת, נשק ותחמושת, רובים וטילים, מצויים בשפע. כמעט כל ילד מתהלך בראש חוצות עם רובה בידו ופסוקי-שנאה בפיו. מאין מגיעים כל כמויות הזיון (סליחה על הביטוי) הזה לרצועה? אך ורק בדרך אחת, דרך ציר פילדלפי שבשליטת מצרים.

מובארק אינו נוקף אצבע לעצור את העברת הנשק, או הברחתו, מתחומי ארצו לתחומי ה"חמאס". אחת משתיים: או שהדבר מלמד על חוסר-האונים המצרי למנוע החדרת נשק לרפיח ולעזה, או שאין המצרים מעוניינים לעשות את המוטל עליהם, כביכול.

עד כה טרם היפנה גורם ישראלי רשמי אצבע מאשימה כלפי קאהיר, כדי לומר לה בריש גלי: את אחראית לצמיחת מדינת ה"חמאסן" לא פחות מסוריה ואירן. את איפשרת את זרימת הנשק המאסיבית מתחומך וגרמת בכך להשתלטות הקיצונים השיעים ולמעשי הזוועה שביצעו ויבצעו, בין ביהודים ובין בערבים. את, מצרים, תשאי באחריות לכך אם נחזה בקרוב בירי טילים, יעילים יותר מ"קסאם", לעבר אשקלון, אשדוד, נתיבות ובאר-שבע.

מכאן מובן מה צריכה להיות התביעה הישראלית האחת בהתכנסות בשארם א-שייח: די עם משחקי הידידות המזוייפת, הנמשכת זה 25 שנה! איננו מתחרטים על הסכם השלום עם מצרים. אנו רוצים אפילו בהתחממותו. אך גם בין שכנות, שמתקיים ביניהם שלום קר, מותר וחובה להגיד את האמת.

בארה"ב כבר מבינים זאת וקבוצת חברי קונגרס דורשת לצמצם את הסיוע האמריקני למצרים כעונש על אי מניעת הברחות הנשק לרצועה. גם על ישראל לאזור אומץ ולהניף שוט כלשהו על מצרים. לפחות להפסיק עם משחקי החנופה והצביעות עם מובארק.

מנהיג ישראלי ראוי ואמיץ חייב להניח בלא מורא את טענות ישראל על השולחן המרובע בשארם. גם אם הם יחוללו משבר כלשהו וירגיזו את השליט המצרי כדי העלבת ישראל, כדרכו בקודש, מוטב שיהיה זה עכשיו ולא בעתיד כאשר האיום מן הרצועה עוד יגבר. מנהיג ישראלי ראוי ואמיץ חייב לקבל הבטחה ברורה מפי מובארק, כי מעתה ייחסם ציר פילדלפי הרמטית. הבטחה כזו תישפט על-פי התוצאות בשטח.

האם יאמר ראש ממשלת ישראל, באומץ ומתוך עמדת מנהיגות מוכחת, את הדברים כהווייתם לנשיא מובארק בפגישה המרובעת בשארם? – מסופקני. האם יפסיק בעתיד את קפיצותיו – וגם אלה של הנשיא הנבחר פרס, חובב אוויר פסגות בינלאומית ומזרח-תיכוניות – ל"פסגות צביעות" בקאהיר או בשארם, שכל מטרותיהן לתחזק את מעמדו הבין-ערבי של מובארק – ספק אם כך ינהג אהוד אולמרט.

פסגת שארם רק תגביר את חוצפת ה"חמאס". פסגת שארם כנראה רק תאיץ את תגובתה המכאיבה והבלתי נמנעת של ישראל בתוככי "מדינת חמאסטן".