יצאת מלך, יא בשארה

באחת מהפרסומות לקידום מכירותיו של "מפעל הפיס", נראה לו אדם ההולך עם מסכה בפניו, כשהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". האדם נראה מאושר, וחוגג את היום הראשון של שארית ימיו. ואכן, מי לא היה חוגג כמוהו?

עזמי בשארה, ככל הנראה, יכול להזדהות עם קול השמחה. חבר הכנסת לשעבר, מי שחשוד בסיוע לאויב בזמן מלחמה, בגידה, ופגיעה בבטחון המדינה, לבטח צוחק לו, בדרכו ובמקומו. גם אם נמצא מחוץ לגבולות המדינה, נראה שהדי צחוקו עודם נשמעים, גם כאן, בישראל. במעשיו, הוא הצליח לגחך על משטרת ישראל, על מערכת המשפט, על עמיתיו בבית הנבחרים, על אזרחי ישראל כולם.

בעקבות ה"גילוי" כי החוק הישראלי אכן איפשר את מעצרו של בשארה בטרם יצא את גבולות המדינה, פנה ח"כ מיכאל איתן אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, וביקש "הבהרות", באשר לשאלה מדוע איפשרה משטרת ישראל את יציאתו מן הארץ, וזאת על-רקע החשדות הכבדים. מזוז השיב בתגובה תמוהה: לא נמנעה יציאתו של בשארה לחו"ל למרות החקירה נגדו, כיוון שמערכת אכיפת החוק "לא סברה שהייתה בידיה עילה חוקית אותה עת למנוע את היציאה לחו"ל".

למרות הרצון, קשה לקבל את עמדתו של מזוז. קשה עוד יותר להתייחס ברצינות לקריאת ה"אנא, חזור" שהוא הפנה לבשארה. בהודעה רשמית שפרסם עו"ד שי ניצן, מטעמו של היועץ המשפטי (04.06.2007), נכתב: "המשטרה העבירה לד"ר בשארה בחו"ל מסר מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיו עליו להתייצב להמשך חקירתו עד מועד שקבע, אך ד"ר בשארה לא נענה". האומנם, מר מזוז? האומנם הינך מופתע כי בשארה החליט שלא לשוב, חרף הפנייה הרשמית מצידה של מערכת המשפט?

לא מובן

צריך לומר את הדברים בבירור: משטרת ישראל ומערכת המשפט נכשלו, יחד ולחוד, בטיפול הפרשה. קשה לקבל את הטענה כי "מערכת אכיפת החוק לא סברה שהייתה עילה חוקית למעצר". בל נשכח: לאחר חשיפת החשד ברבים, הדגישו גורמי הביטחון כי הם "ביססו ראיות מספיקות". האם ראיות אלה לא היו עת נחקר בשארה במשטרה? במנגנוני הביטחון הרי טענו כי יש בידם תמלילי שיחות, ראיות מוצקות, טפסי כספים, ואמצעים אחרים, אשר יוכיחו כי עזמי בשארה סייע לארגון הטרור - חיזבאללה - בזמן מלחמת לבנון השנייה. האם לא היה בכך כדי לבסס חשד מספיק? אם לא ידענו כי יציאה פירושה כרטיס בכיוון אחד?

בשארה, לדברי עו"ד ניצן, לא נעצר בשל חסינותו. לטענתו, לא ניתן היה לבקש את הסרת החסינות שכן "הליך גלוי זה", היה בו חשש לפגיעה בחקירה. ההחלטה לחשוף את התנהלות החקירה נבעה, לשיטתו, "משיקולים חקירתיים ושיקולי טובת הציבור".

גם טיעון זה נתקשה לקבל. חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, אינו מתייחס כלל לשאלת החסינות וגם לא לשאלת הסרתה. כאן, לא נדרש אישור הכנסת. סעיף 3, תיקון מס' 14, קובע בבירור: "3. (א). חבר הכנסת לא ייעצר אלא אם נתפס בשעה שעשה מעשה פשע שיש עמו שימוש בכוח או הפרעת השלום או בגידה". שאלת החסינות אפוא ריקה מתוכן; זה הרי החריג שלה. ומעבר לזאת: האם משטרת ישראל ומערכת המשפט לא יכלו לשער כי ביציאתו של בשארה לא תהא כל חזרה? האם אין אלה שיקולי חקירה מספיקים כדי ליטול סיכון ולעשות מעשה? נראה כי תגובת מערכת המשפט לשאלתו של ח"כ איתן, היא אך ניסיון נוסף לטשטש את המחדל, פרי ידם.

והוא - חי לו כמו מלך

בשארה, אכן, עשה את שלו. הוא עזב את ישראל, התבסס באחת ממדינות ערב, והחל להופיע ברשתות הטלוויזיה הערביות בחסות דמות הפילוסוף, ולוחם זכויות האדם. במקביל, צפוי בשארה לקבל מכנסת ישראל סכום של 200 אלף שקלים. מדובר במענק פרישה והסתגלות חד-פעמי של 193 אלף שקל, וכן בפנסיה חודשית של 7,000 שקל - לכל ימי חייו. אכן כן: מדי חודש מעבירה מדינת ישראל כסף לחשבונו של אדם החשוד כמרגל בשירות האויב. בכנסת מיהרו להבהיר, שמא נטעה: שתי זכויות של חברי כנסת לשעבר יישללו ממנו: הכנסת לא תממן לו הוצאות טלפון בסך 8,406 שקל בשנה ועיתון יומי חינם.

מבדיקה משפטית שנערכה באחרונה בכנסת, התברר כי חרף החשדות נגד בשארה, הכנסת מנועה מלעכב את התשלומים המגיעים לו. על שולחן הכנסת מונחות אומנם הצעות חוק פרטיות שנועדו לשלול תשלומים מח"כים לשעבר שהורשעו. ואולם, נגד בשארה לא הוגש כתב אישום - ולכן, גם אישורם לא ימנע את מתן ההטבות להם הוא זכאי.

מציאות זו, לכשעצמה, מקוממת. עזמי בשארה לא הועמד לדין ולא הורשע - משום שסירב לעמוד למשפט. בשארה ברח משטח ישראל, נטש חקירה משטרתית ונמלט מזרועות החוק. הוא מסרב לחזור. והכיצד יתכן כי יעמוד למשפט? הכיצד יתכן כי יורשע? על כנסת ישראל היה לפעול לשינוי החוק באופן מיידי, ובטרם העברת הכספים. באין כך, היא פוגעת בשמה הטוב, במוסר החברתי, באמון הציבורי, בעצמה.

זכויות סוציאליות ותשלומי פנסיה הם ערך עליון במשפט העבודה בישראל. פסקי דין העלו כי גם עובד הגונב ממעסיקו רשאי לקבל זכויותיו, חרף פיטוריו. הרציונאל ברור: אלה זכויות הקניין שאדם צבר במהלך חייו, אלה פירותיו.

אלא שכאן, הסיפור מעט שונה: מדובר בחשוד שברח מידי החוק; באדם החשוד בפגיעה בבטחון המדינה בזמן מלחמה. הרציונאל המשפטי במקרה דנן, נסוג אפוא בפני הרציונאל המוסרי. אל-לה למדינת ישראל לממן אדם החשוד כי סייע למר שבאויבים. עליה להקפיא לאלתר את זכויותיו הכלכליות עד אשר תוכח חפותו.