תאומים עם אימפוטנציה מנהיגותית

למצב הנוכחי אין פתרונות קסם ולא פתרונות לטווח הקצר. הקמת מדינה פלשתינית נכה אינה פתרון לאף אחת מבעיות האמת, היא רק תספק אכזבה נוספת לכל הצדדים, ייאוש נוסף והקצנה נוספת. המנהיגויות הנוכחיות בשני הצדדים אינן מסוגלות להביא שינוי ו"העולם הגדול" אינו רוצה להביא שינוי (הוא מוכן לדבר על שינוי, אבל לא לעשות), ובלי מנהיגות מקומית ראויה, גם לא יוכל לעשות זאת.

הפתרון טמון בשינויי אמת יסודיים בראיית המציאות בשתי האוכנוסיות – היהודית והפלשתינית-ערבית:

הציבור היהודי חייב להשתכנע שהערבים זנחו את כוונתם הבסיסית לחסל את הציונות באזור. חובת ההוכחה חלה על הערבים. ההוכחה עוברת דרך תוכנית אזורית, בהשתתפות בינלאומית אבל בניהול מקומי, ליישוב הפליטים הפלשתינים בחלקם בתחומי א"י המערבית ובחלקם מחוצה לה.

חובת ההוכחה עוברת דרך הפסקת השימוש באלימות ליישוב סכסוכים וקיום מנגנוני קבע להידברות ישראלית-פלשתינית. חובת ההוכחה עוברת דרך הפסקת האלימות המילולית וההסתה נגד הציונות, ישראל והעם היהודי. חובת ההוכחה עוברת דרך פתיחה של הדיאלוגים הדו-צדדיים לתקשורת ככל שרק ניתן. חובת ההוכחה עוברת דרך תוכניות לשת"פ אזורי ופתוח כלכלי אזורי מואץ, עם מטרות כמותיות קונקרטיות הניתנות לבדיקה אמפירית. חובת ההוכחה עוברת דרך לוחות זמנים ארוכים וריאליים, שתפקידם להבטיח ייצור התוצאות הרצויות, יצירת דפוסי חשיבה ושיפוט חדשים ושיפור האמון הדו-צדדי.

הציבור הערבי חייב להשתכנע שלישראל אין כוונות התפשטות באזור ויש לה אינטרס לסייע ביישוב הבעיות שנוצרו כחלק מהמאבק הכוחני בין הצדדים, אבל לא תהיה אחראית לפתרון. חובת ההוכחה חלה על ישראל.

הציבור הערבי חייב להשתכנע שישראל מעוניינת בהסדר, אבל לא במסגרת של התניות "שטחים תמורת שלום"; השכנוע עובר דרך מהלך שבו כחלק מהסדר כולל, תהיה ישראל מוכנה לדון גם בסוגיות טריטוריאליות, ללא תנאים או מחויבויות מוקדמים וללא ציפיות מוקדמות. שני הצדדים חייבים לבצע מהלכים "בלתי-הפיכים" בכדי לשכנע את זה את זה בכנות כוונותיהם ולהכביד על אפשרות הסתלקות מהם במקרה של מחלוקות בעתיד. הערבים חייבים להשתכנע שישראל תסייע ליישוב הפליטים חרף העובדה שאין היא מכירה ולא תכיר באחריותה ליצירת הבעיה, וכי פתרונות יישומיים לא יושגו בדרכים הצהרתיות והפגנתיות, אלא במהלכים מעשיים בשטח. הציבור הערבי חייב להשתכנע, שמדינה פלשתינית תוכל לקום באזור ותוכר על-ידי ישראל כחלק מתהליך פתרון בעיית הפליטים הפלשתינים; היא אינה תחילת התהליך אלא תוצאתו ויוגדרו מראש התנאים שבהתממשותם, תוכל לקום ולהתפתח בהסכמה ובתמיכה ישראלים.

הפתרון לבעיות הקיימות אינו עובר דרך אילוצים כוחניים של צד אחד כלפי משנהו ולא במהלכים פוליטיים בומבסטיים. לא ניתן לפתור את הבעיות בשיטת "זבנג וגמרנו", משום שלתהליכים שבהם מדובר היבטים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, סוציולוגיים, דמוגרפיים, כלכליים ועוד – כולם תהליכים עם קבועי-זמן ממושכים. אין ספק ששני הציבורים לוקים בקוצר רוח. הישראלים, משום שאצה לרבים מהם הדרך להיות "אמריקה של המזרח התיכון"; הערבים, משום שגם אצלם משך חיי אדם אינו ארוך מ-120 שנה, וגם משום שהבטיחו להם רבות, יצרו אצלם ציפיות מופרזות, וכולם היו רוצים לראות אופק אבל גם שיפור ממשי "במהרה בימי חייהם".

לטעמי, פתרון בעל סיכוי עובר דרך תוכנית לשת"פ עם הרשות הפלשתינית, ליישוב פליטים המתגוררים כיום באיו"ש ביישובי קבע חדשים, כחלק מתוכנית להקמת תשתית למדינה הפלשתינית. הרשות חייבת להעביר את מרכז הכובד של פעילותה מן התחום הפוליטי-פורמלי-הצהרתי, לתחום האזרחי-כלכלי-חינוכי, ליצירת בסיס ליישות מדינית שתוכל לפעול ולהתקיים עצמאית בשלום עם ישראל. כל דבר אחר ינציח את המצב הקיים ואף יחמיר אותו, יוביל לאי-שקט חברתי, יקצין עמדות, יחדש את האלימות ויאלץ בסופו של דבר את ישראל לחזור ולהקים "קיר ברזל" בינה לבין הרשות ואולי אפילו לפעול נגד הרשות או מי שיחליף אותה בכוח, עם הסכמת "העולם" או בלעדיה.

זו אינה משימה פשוטה מכמה וכמה סיבות:
ראשית, יש להסכים על התהליך, מטרות הביניים שלו, מסגרתו, קצבו, כללי הניהול והבקרה ועוד. במסגרת זו, תצטרך ישראל להיערך באיו"ש הערכות שונה מזו הקיימת כיום, שבעתיד תכלול גם ניוד תושבים יהודים כחלק מהמהלך הכולל, אבל ללא פינוי חד-צדדי.

שנית, יהיו לתוכנית מתנגדים באזור, שהאינטרס הפלשתיני אינו בראש סדר העדיפות שלהם, והם ינסו לטרפד אותה.

שלישית, אין וודאות שהרשות מסוגלת להוביל אפילו מהלך מוגבל כזה.

רביעית, המדובר בתהליך ממושך, שאת מלוא פירותיו ניתן יהיה לראות לאחר שנים. יתרונו ביכולת ל"גלגלו" – להרחיב או לצמצם – לפי מידת ההצלחה וההתקדמות של מהלכי ה"פיילוט".

חמישית, בעיות האמון והבדלי התרבות בין הצדדים. אלה יחייבו מנגנוני בדיקה והערכה אובייקטיביים וחיצוניים ל"שותפות" הישראלי-פלשתינית, לפחות בשלביה הראשונים.

שישית, לחץ ציבורי להרחיב את מסגרות היישום להיקף וקצב שיסכנו את הפרויקט כולו.

שביעית, קביעת מינון המעורבות הבינלאומית והערבית בתהליך אינו פשוט.

למרות שיקולים אלה, ומשום שהברברת הפוליטית של המנהיגות הנוכחית משני הצדדים ושל תומכיה מכל הצדדים אינה מובילה ליעד קונקרטי כלשהו, רצוי לקבוע יעד מציאותי, מעשי ולא בומבסטי ולהתקדם אליו בהדרגה. בלי יעד כזה, יחזור המזרח התיכון ה"דינאמי" לעסוק בפוליטיקה של כוח ו"כיפוף ידיים", ובצעדים ייצוגיים ופורמליסטים שיביאו רק קשיים ואכזבות. עיסוק כזה (במסגרת הקונספט של "הכול עכשיו") לא הביא דבר בעבר ולא יביא כנראה גם שום דבר בעתיד, אלא יקצין עמדות. הסכמי אוסלו נכשלו משום שעסקו בהצהרות "סתומות" ובמהלכים "הפגנתיים", שלא יצרו מציאות חדשה בשטח. כל צד נשאר בעמדותיו והתבצר בהן, כשהוא מצפה להתקפלות הצד האחר.

"המשוואה" שנרשמה בבסיס התהליך, לא הייתה מאוזנת מבחינת ה"ממדים". אין ולא יהיה איזון ממשי בין ויתורים בחומר לתמורה בניירת. זה מרשם כושל מראש. ומרשם כושל כזה היה הבסיס ל"אוסלו", ל"וואי", ל"שארם" ולכל הדיאלוגים האחרים שנכשלו.

בהסכמים "סתומים" ובתמורות לא מאוזנות, אין מגיעים לשינוי עמדות ותפיסות מהותיים. ניתן להגיע לחיזיון זמני של ויתור בכדי להשיג יתרון מוחשי בלי לשנות מציאות ועמדות מן היסוד. הסכם השלום עם מצרים אינו סותר כלל זה, אלא מהווה מקרה-גבול שלו. סיני הוא אזור גדול מאוד, מדברי, מיושב בדלילות רבה, מפורז מכוחות צבא ונשק כבד ומרוחק מאוד ממרכזי האוכלוסיה האזרחית של ישראל, ומאידך בעל חשיבות כלכלית רבה למצרים, ומגובה בערבויות אסטרטגיות וכלכליות של ארה"ב. עובדות אלה מעמידות לצד התמורה הטריטוריאלית של ישראל, תמורות מוחשיות של מצרים. אין בכך איזון, אבל יש בכך משקל נגדי סביר. כל עוד סיני אינו מיושב בצפיפות, במיוחד באזורי הגבול עם ישראל, הפרת הסכם השלום על-ידי מצריים מאפשרת "תיקון" הא-סימטריה גם על-ידי ישראל.

זה, כמובן, אינו המצב באיו"ש וברמת הגולן, ולכן כללי המשחק באזורים אלה חייבים להיות שונים. במקרה הפלשתיני האיומים הם מסוג אחר לגמרי והפתרון חייב להיות מסוג אחר. שחרורי כספים לא יועילו, והקלות כאלה ואחרות בתנועה לא יועילו. פינוי של מספר ישובים "בלתי חוקיים" לא יועיל, כוחות בינלאומיים לא יועילו וגם חיבוקים והצהרות תמיכה לא יועילו. כל המהלכים הללו אינם מבשרים שינוי ולכן לא יועילו. ויתורים חסרי-שחר לא יועילו, כי ויתורים חסרי שחר מייצרים דרישה לעוד ויתורים חסרי שחר.

שני הצדדים במילכוד, בגלל "תחושות הבטן" שלהם ובעיקר בגלל המנהיגות הרופסת שלהם. מדיניות האספירינים היא מדיניות כושלת, אם תימשך - צפויות לנו הפתעות בלתי נעימות גם באיו"ש.