ההחמצה של אמנון דנקנר

באותו יום שב"דה-מרקר" פורסמה הידיעה שהעיתונאי אמנון דנקנר עומד לסיים את תפקידו כעורך העיתון מעריב, פורסמה ב"גלובס" הכותרת הזו: "מדד השחיתות של הבנק העולמי: נמשכת מגמת ההידרדרות של שלטון החוק במדינת ישראל" (12.7.07). יש קשר!

אם מקרבים את שתי הכותרות האלה אחת לשנייה - במרחק מסוים הם ייצמדו, כאילו כל אחת מהן מכילה בתוכה מגנט. מעריב הוא עיתון חשוב, ועורך העיתון הוא מנהיג של עדר כלבי שמירה, ש(רובם) המירו את נשוא שמירתם. מי שקורא את המאמרים של טומי לפיד, מבין שאמנון דנקר הוא החמצה אתית וכלכלית.

מעריב מפסיד כסף. הרבה כסף. כל כך הרבה, עד כי הבעלים, עפר נמרודי גילה שהזרמה מפריעה ליהנות מהכוח שמעניק העיתון. ההפסד הזה הוא תוצאה של נטישת קוראים. תמיכה של עיתון במנהיגים מושחתים שבזים לדמוקרטיה, מעצבנת ומרחיקה קוראים. ועל זה נאמר: גם לאכול את הדגים המסריחים שהכינו שרון ואולמרט, גם לסבול את ההגשה של צמד המלצרים לפידנקנר- וגם להביא כסף מהבית.

אמינות, והתנהלות אתית! זה מה שהקוראים מכבדים, וזה מה שחסר למעריב. "גלובס" הוא עיתון "רזרבי" עם אוריינטציה כלכלית חזקה. הארץ הוא עיתון אליטיסטי פלצני עם אג'נדה שמאלנית מובהקת. שניהם "עיתוני נישה". מעריב הוא עיתון עממי עם פוטנציאל תפוצה בלתי ממומש. "היריב" האמיתי של מעריב, הוא ידיעות-אחרונות.

במקום לנגוס בידיעות, אני זוכר פה ושם "כניסות חזקות" של מעריב, דווקא בעיתון הנישה: הארץ. דוגמא בולטת היא הכותרת הפרובוקטיבית: "האתיקה ירדה לכביש" שנתן עורך מעריב, לכתבה צרכנית בה עיתון הארץ "מכר" את כבודו העיתונאי.

תכלית הכותרת שהחליט עליה עורך מעריב היתה, הבעת תיעוב מקצועי בגין כניעת הארץ ליבואן שמייבא את מכוניות "ביואיק" (מעריב, 20.09.06), שאיים בחרם מודעות, אם העיתון לא יגנוז כתבת ביקורת. ולמי שלא העמיק, יש כאן קונוטציה כפולה. "האתיקה ירדה לכביש", פירושה: "הארץ הוריד את מקצוע העיתונות לזנות".

בפברואר 2005, הוזמן מר דנקנר כיו"ר ועדת העורכים, לתוכנית "תיק תקשורת". הנושא: חופש ביטוי. בתשובות לשאלות ששאל חיים זיסוביץ' הביע מר דנקנר, ליבראליות מופלגת כלפי ביטויים חריפים המושמעים מצד פעילי ימין. אבל הוא כעורך עיתון, יודע, שהבעיה האמיתית היא: לא חופש ביטוי לאזרחים, אלא לעיתונאים. להם אין חופש ביטוי.

בארגז הכלים של העיתונאי, החופש לומר אמת הוא כלי העבודה הראשי. שישים שנה, ועדיין עיתונאים מפחדים לומר ו/או לכתוב (את כל ה-)אמת. מול המצלמה, ידברו על חופש ביטוי, אבל סל האשפה במחשב של העורך, יכול לספר לצרכני העיתון, מי הם היקירים, ומי היריבים. יקירי העורך (והבעלים), יזכו לשירותי יחצנות, ובשרם של היריבים יופיע בתפריט של כלבי השמירה.

דן מרגלית נטש את הארץ, בגלל שהעורך זרק לפח מאמר תמיכה שכתב בזכות העבריין אריה דרעי. לא כולם דן מרגלית. בתוכנית "תיק תקשורת" (29.12.05) סיפר העיתונאי מירון רפפורט, שעורך ידיעות-אחרונות דאז, משה ורדי, זרק אותו מהעיתון רק בגלל שנתן כותרת למאמר של מוטי גילת "שרון לא אמר אמת למבקר המדינה" (בפרשת האדמות בכפר-מלל).

אילו אני עורך מעריב, הייתי עט על הסיפור הזה של מירון רפפורט, כעל מוצא שלל רב. עיתונאי שמאבד את פרנסתו, רק בגלל שעשה את עבודתו - הוא אייטם לוהט ומלהיט. אלא ש"כניסה" חזקה בידיעות-אחרונות בגין "סתימת פיות" של עיתונאים (סילוק אחד, סותם את פיהם של אלה שנשארו), עלולה לחזור למעריב כבומרנג.

צרכני התקשורת בישראל, ובכללם קוראי מעריב, ראו, כיצד הרודן המושחת שרון זוכה לרוח גבית, ברומסו כל מכשול דמוקרטי, בדרך לעקירת ישובים וריסוק הליכוד. הייתה כאן התמסרות אמוציונאלית טוטאלית, ששיבשה לחלוטין את הרציונאליזם. עכשיו זה אולמרט.

זאת לא חוכמה להצהיר על מאבק במושחתים. זה גם אולמרט יכול. החוכמה היא להחליט שמנקים ה-כ-ו-ל. גם את החרא שהשאירו אלה שאנחנו חפצים ביקרם. אני בטוח שתקופת שרון ואולמרט, תלמד בבתי הספר לעיתונאות כתקופת החושך של התקשורת הישראלית. צריך להזכיר לעורך מעריב, שבסקר שפורסם בכנס שדרות האחרון (ושנעשה ע"י "מאגר מוחות"), ידידו הטוב אהוד אולמרט, "נבחר" ל-"איש הכי מושחת במדינה".

זה אותו איש, שוועדת וינוגרד אמרה עליו את הדברים הבאים: "האחריות לכשלי המלחמה נובעת מתפקודו והתנהלותו, שהרי הוא שיזם והוביל בפועל. הוא גיבש את עמדתו בלי מחשבה שנייה, מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת, ובלי התייחסות לתנאים המורכבים. היעדים שהצהיר עליהם היו שאפתניים, ובלתי ניתנים להשגה". סוף ציטוט.

"איפה הבושה" מר דנקנר. אני מקפיד לראות אותך בתוכנית "מועצת החכמים", ולא מאמין. הזהו דנקנר שאהב את השחייה נגד הזרם? במבט לאחור, מתברר שבניגוד לדן מרגלית שמחפש את ראשם של הכרישים, אתה מחפש סרדינים. מנקודת מבטם של צרכני התקשורת, אתה וידידך הקשיש טומי לפיד הורדתם את האתיקה העיתונאית לכביש. לעולם לא מאוחר לחזור בתשובה. דן מרגלית הוא ההוכחה...