ביום הכתרתו של פרס הרגשתי כאלו אני בארץ נוכריה, חווה טכסים של שמחה ועליצות וחגיגיות האופפים אותי מכל עבר וללא מיפלט, אך תוכנם זר, ובכ"ז איכשהו נוגע לי, אבל בדרך שלילית. כי השמחה הזאת שייכת למישהו אחר ומשדרת אלי, שאני ושכמותי בפירוש דחויים ומופרשים ממנה. גם מכוח רצונם של החוגגים וגם מתוך פנימיותי שלי. כך חוויתי כריסטמס בארץ נוצרית - עם האשוחים, הסנטה קלאוס, המתנות, הצלצולים, שלל האורות, ההימנונים, שמחת הילדים, אווירת החגא שאין לאן לברוח מפניה. ואף כי מזכירים שם של עיר יהודית, בית לחם, ואפילו ילד יהודי מסויים אחד מככב בחגיגה - אני בסיפור הזה הנני האחר, זה שאינו שייך וגם אינו רוצה להיות שייך.
אפוף בשמחה הפולחנית שהתקשורת הישראלית העויינת פיברקה מסביב להשבעתו של פרס כנשיא, השתלטה עלי אותה התחושה של דחייה פנימית ואי-שייכות לחגיגה ולחוגגים, כמו בחג מולד נכרי. וגם מעבר לזה - חשתי בחילה וכעס נוכח השקר, ההונאה ואחיזת העיניים הגלויה והחצופה, שכמותה ראינו בעבר רק בפולחנים סטליניסטיים, וכיום מחוץ לצפון קוריאה, ואולי סין, כמעט ועברו מן העולם. צלילים כאלה בוקעים עדיין מן הדיקטטורה של התקשורת הישראלית שרבים, רבים מכוכביה באים, הם או מוריהם ואבותיהם מן המפלגה הקומוניסטית, מ-מפ"ם, מ"על המשמר", מתנועת הנוער השמאלנית, מקיבוצי השמאל הקיצוני.
חבל, מפני שהכתירו את מי שאמור להיות הנשיא שלי, של מדינתי ועמי, אבל איככה אוכל לשמוח, כאשר הנשיא החדש, רגע לפני הכתרתו, משתיל בחדשות, בזדון, את כוונתו לגרש אותי, ביחד עם 300,000 יהודים אחרים, מן הבית, וזאת בשם המוסר והעקרונות (מתוך אי-ידיעת אנגלית הוא השתמש בביטוי assumptions - הנחות, והתכוון ל-principles עקרונות).
ואיך אוכל להזדהות עם החגיגות, ביודעי שהכל שקר: האיש אינו מאחד כפי שהתיימר, אלא מפריד ומפלג. הוא אינו איש של שלום, מפני ששלום עם הערבים לא הביא, אך הצית אש של מחלוקת בין היהודים. ולא ברכה הביא לעמו, כ"א אסונות נוראים ובהם סכנת אובדן הארץ ו-1,500 הרוגי אוסלו יהודים ואלפי קורבנות ערבים, בנוסף על עשרות אלפי פצועים ונכים. והוא גם חולל גירוש ועקירה, מלחמה בלבנון ושתל את החמאס ברצועת עזה: איוולת על גבי איוולת, מעשה ידי אדם שעיתונות אורווליאנית מקלסת ומפארת אותו כחכם במדינאים, כאן ובעולם!
והוא גם איננו "איש העם", כ"א נהנתן מן החוג הנוצץ ומעופף מחוג הסילון, וכל תדמית "הסבא הטוב" שדוקטורים לספינולוגיה שיוו לו, כולה סגי נהור: זה איש ריב ותככים, חתרן בלתי נלאה, שכל ימיו פיו דיבר שוא וימינו ימין שקר - כפי שהעידו עליו יודעיו וחבריו ממשה שרת ועד יצחק רבין, שאת חייו מרר, ועכשיו הוא מדבר עליו כאילו היה ידיד נפשו ורעו כאח לו. אופייני לו, שבחוצפה ובעזות מצח הוא הציג בנאומו את התמונה הכוזבת הזאת, למרות שהכל יודעים שאין בה אמת, והוא יודע שיודעים. "שמעון פרסומת" קראו לו בצעירותו, וגם "יונייטד פרס", אלא שמי שהתקשורת בידו - ופרס שלט בה ביד אמן כל חייו הציבוריים - מותר לו לשקר ללא בושה, כי הדיקטטורה שולטת גם על הבושה.
מתנחל אחד, בעל סוכנות הידיעות "קול רינה", השתתף בשמחה ואף היה בין המוזמנים לחגיגות. הוא בתמימותו חשב - כך התבטא בציבור - שלעת זיקנתו, ב"גראנד-פינאלה" שלו, פרס ירצה להיות המאחד הגדול, חובש הפצעים והמפייס. חיים דידובסקי היקר, אתה אינך בקי בעקרבים! ההיגיון אומנם אומר, שהעקרב לא יכיש את הצב שעל גבו מעביר אותו את השיטפון, אך האופי העקרבי יותר חזק, גם במחיר טביעת שניהם. רגע לפני הכתרתו הטיל בנו פרס באמצעות סוכנות "אסושיאייטד פרס" ארס, שלא היה יכול להכישו מעל בימת הכנסת, אך ידע, שהדברים האלה יאפילו על כל המליצות הריקות שישמיע שם, וכך אמר: "צריך להיפטר מהשטחים. ההחזקה בהם נוגדת את המוסר והעקרונות הבסיסיים שלנו".
שמעתם? מגורי יהודי בארץ יהודה, יהודי בחברון ובשומרון - זו פגיעה במוסר, ציונות-ציון, ציונות בלב ציון ההיסטורית היא אנטי-מוסרית, וזו הפרוגראמה של הנשיא החדש של מדינת ישראל! אלא, במדינה שבה אברום בורג היה נשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הסוכנות היהודית, ובקרן הקיימת לישראל יושב דירקטור ערבי, אולי דווקא שמעון פרס מתאים להיות נשיא. אבל על מה השמחה?
כאשר שאלו את פרס, מדוע הוא משמיע אמירה פרובוקטיבית ופוליטית כזאת, בעוד אשר תפקידו מחייב אותו להיות א-פוליטי, וכך הוא גם הבטיח לנהוג - הוא היתמם כדרכו וטען, שהוא רק "מביע את דעת הרוב", והרוב, לדבריו, בעד מדינה פלשתינית וממילא בעד נסיגה מכל מה שקרוי "השטחים". וגם הדברים האלה הם שקר. אין רוב יהודי לגירוש מתנחלים ואין רוב יהודי למדינה פלשתינית על הקו הירוק.
הכי מקומם בפולחן התקשורתי הסטליניסטי, זו הסתרת העובדה שלפחות מחצית מן העם לא שמחו ולא חגגו. טייחו וטשטשו את האמת הידועה להם לפרטיה, שהנשיא החדש הוא ההיפך הגמור מן הדמות שציירו בשבחים שהעתירו עליו, והוא העתיר על עצמו. ש"הצנוע הידוע" הזה מכור לאגו שלו, וכל כולו ראווה, גאווה ורדיפת כבוד ופרסום. וגם איצטלת "איש הכבוד והעקרונות" שהתעטף בה, רחוקה ממציאות חייו הציבוריים שהיו רצופים מניפולציות, תככים ומזימות.
על כן, מי שהכתיר אותו, ראש ממשלתנו אהוד אולמרט - אף הוא צדיק לא קטן - שמעון פרס יהיה עונשו: פרס עתיד להקים במישכן נשיאי ישראל "ממשלת ישראל ב'", ועוד טרם יספיק לחמם את כיסא הנשיא, כבר יגנוב לראש הממשלה את כיסאו. יום יום יעמיד אותו בפני עובדות מוגמרות, בגלוי ובסתר, הוא ולא אחר יקבע את הטון של מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, ואוי לנו מן המוזיקה הערבית שתבקע מבית הנשיא!
אני לא אהיה "איש של מלים" ו"אני חייב לעודד תהליכי שלום", כך העיד על עצמו ערב הכתרתו, ומאחורי המסיכה הזאת הוא ימרר את חייו של ראש הממשלה. תשאלו, אך מה חטא העם? מדוע העונש הזה מגיע לנו? אולי מפני שנמצאו בתוכנו לא מעט שוטים מוחי כפיים, צועקי "יחי" ושולחי פרחים. כל מה שצפוי לנו מידיו של פרס כבר נאמר וכבר נכתב במשל יותם:
"ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו, ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי, ואם אין - תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון!"(שופטים ט',יד'-טו').
הלא העצים ידעו שלאטד אין צל וגם פרי אין לו, והוא משמש אך ורק חומר בעירה לשים תחת הסיר. ואם בכ"ז בחרו בו בעיניים פקוחות למלך, בל יתפלאו כשיקבלו ממנו את הדבר היחיד שהוא מסוגל לתת: אש!
בבוקר יום ההכתרה, בראיון ב"קול ישראל", נשאל אורי סביר, נשיא "מרכז פרס לשלום", איך יאחד הנשיא החדש את העם שחלק ממנו מזדהה עם ההתנחלות, עם סבסטיה. תשובתו, חדה כסכין, היתה שהוויכוח הזה נגמר מפני שכבר נפל הפור, ולא בכיוון של סבסטיה. הביטוי "הפור נפל", הלקוח מתוכניתו של המן להשמיד את היהודים, זכור לרע מן הימים ערב הגירוש והעקירה. אין זה מקרה, שהמלים המצמררות האלה חוזרות ביום הכתרת פרס, רבו ומורו של סביר.
רצה הגורל, ובימים הקרובים תינתן לעם ישראל ההזדמנות להשיב לאורי סביר ולאדונו ולומר להם: הפור לא נפל, ולא ניתן לו ליפול: לא ניתן לכם למסור את ארץ ישראל לאויב הערבי, ולא ניתן לכם לגרש מאות אלפי יהודים מבתיהם. נאמני ואוהבי א"י יעלו שוב לחומש ומי שיצעד לשם, מי שייעצר, מי שיוכה בידי כוחות הביטחון ("צג'ל", התבטא מישהו באינטרנט - "צבא גירוש לישמעאל"), יידע שהוא, בגופו, משיב לשמעון פרס ואומר לו: אין דבר מוסרי בעולם יותר מן השבות לחומש ולכל חבלי ארץ ישראל ששוחררו לפני 40 שנה! ואין תשובה ניצחת יותר לדברי פרס הארסיים לסוכנות "איי. פי.".
ואילו הבשורה שהוא מביא לבית הנשיא, בשורת פלשתין - זו עבודה זרה, צלם בהיכל, אנטי-ציונות ארוזה בעטיפה שקרית, כחולה-לבנה. העם עם חומש, העם נשאר נאמן לציונות, וסופו שיקרע את מסך הצביעות וההונאה שהורד על הארץ בחגיגות הנשיאות לישראל.
שמעון פרס יהיה הנשיא הכי פוליטי שהיה לנו אי-פעם, אך זאת, תוך ניצול עד תום של האיצטלה הא-פוליטית שהיא ממהות הנשיאות. בעזרתה הוא ינסה להטמיע בעם את המסר הפוליטי הפלשתיני שלו.
אסור להרשות לו את הלוקסוס הזה ליהנות משני העולמות: גם לחתור ללא לאות למען מדינה פלשתינית בארץ ישראל על חורבות ההתיישבות היהודית, וגם לתבוע בשם מעמד הנשיאות חסינות מביקורת, מהפגנות וממאבק מר להצלת העם והארץ - מפניו.
