תולדת השבר העמוק

למלחמת לבנון השניה תופעות של פוסט טראומה שכדוגמתן לא חזינו מעולם, כמעט. העצבים המתוחים, השנאה היוקדת, חוסר האמון המוחלט במוסדות השלטון העליונים, כל אלה גורמים לאנדרלמוסיה שכמותה לא זוכרים אפילו "זקני צפת".

אין מאמר שלא זוכה לקיתונות של ביקורת. ביקורת היא לגיטימית והכרחית, אך כאשר הביקורת היא לגופם של הכותבים, או נשואי המאמר, הדברים מגיעים לרמות של התייחסות שמעולם לא ראינו. גידופים, קללות, חוסר אמון מוחלט במנהיגים ובמוסדות, קריאות פשיסטיות, כל אלה מנת חלקם של הקוראים את התגובות של הקוראים. השאלה היא, האם הם מיצגים את רוב הציבור? התשובה היא כן. לא כאן המקום להלאות את הקוראים בנתונים סטטיסטיים יבשים, אך השורה התחתונה היא, איבוד הכיוון.

ראש הממשלה ושר הביטחון "זוכים" למנות גדושות של קללות ואישומים חמורים ביותר. האמון של הציבור במערכת הביטחונית והמדינית בשפל שלא היה כדוגמתו. ההשתמטות והסרבנות הן תופעות לוואי לתחושות הציבור לגבי המערכת הביטחונית. הסירוב קבל את הוראות השלטון הנבחר, כפירה בעליונות החוק, קריאות למרד, הסתה עד כדי סכנת נפשות, כל אלה הם מנת חלקו של הציבור הישראלי בימים טרופים אלה.

המערכת הביטחונית מנסה להתאושש מן האירועים של שנה שעברה. לא בטוח שעד עתה, היא הצליחה מי יודע מה. יחד עם זאת, ככל שהצבא ייראה כאויבו של הציבור, מפקדיו כקלגסים והמנהיגים הפוליטיים בלתי לגיטימיים, האסון לא נמצא רחוק מאתנו.

המערכות החברתיות החייבות לסייע לציבור הנזקק, נמצאות בקריסה. כל המהלכים הנעשים הם מבחינת הנשמה מלאכותית למת. התחושה היא קשה ואין באופק מושיע. רק מבית מדרשם של הזויים נשמעים פתרונות מבחילים. הקריאות לחיסול פיזי של השמאלנים, או הגדרת הימין, כולו, כפשיסטי, כל אלה תופעות של התפרקות מוחלטת של החברה. יש בינינו בעלי תפיסות עולם מסוכנות ביותר לחברה הישראלית. אין כלל ביטחון שהם המיעוט, ויש חשש שהם יהפכו להיות ל"קול השפוי " במדינה.

נהגנו לחשוב שהמפלט האחרון בפני הרודנות בישראל הוא בית המשפט. אין צורך להיכנס לויכוח הלוהט מי צודק, שר המשפטים או נשיאת בית המשפט העליון. התוצאות של מאבקים אלה צריכות לעניין את הציבור בישראל. מערכת המשפט עסוקה בהישרדות. אין יום שאין התגוששות מעל פני התקשורת. הציבור יושב וצופה ואינו מאמין לאף אחד. האמון המערכת המשפט הולך ופוחת, וקיימת סכנה לאבוד מוחלט של האמון. אם חלילה, האמון הזה ייעלם כליל, אין חברה ואין מדינה. אנחנו לא רחוקים מכך.

המערכת הפוליטית עסוקה גם היא במין סוג של הישרדות הגובה מחיר עצום. האמון של הציבור במוסדות הציבור הנבחרים אבד. הכנסת הפכה להיות, מבחינתו של רוב הציבור, לגוף מושחת. בעיני הציבור, הנבחרים לא פועלים אלא לטובת עצמם. שעור ההשתתפות בבחירות הכלליות לכנסת ירד, ולמצער, כנראה, ימשיך לרדת. הבלמים נשחקו, ה"מכונית" החלה לדהור אל התהום, ויש תחושה שכולם משלימים עם האסון.

ממשלות בישראל לא מסוגלות למשול. זהו סוד גלוי, ובצדו, כמיהה ל"מנהיג חזק". אם בהיסטוריה האנושית, תופעות כאלה התרחשו, אין סיבה, שחלילה, גם בישראל נתעורר בוקר אחד עם מנהיגים "חזקים".

החברה הישראלית נמצאת באחד המשברים החמורים ביותר שעברו עליה אי פעם. חוסר האמון המוחלט של מרבית הציבור בכל המערכות של המדינה, יכול להביא לקריסתה של המדינה והשתלטות דיקטטורה. יש שיגידו שזה טוב, אפילו רצוי, במקום האנדרלמוסיה השוררת עתה. הם, כנראה, לא יודעים מהו המחיר של משטר מסוג זה.

בציבור מיואש מן המצב ייאוש הוא מתכון לאפתיה, ומאידך, סכנה לעצם הקיום. אם לא נתעשת מהר, כולנו, כן כולנו, יתכן ולא יהיה על מה להתווכח.