בעיצומו של הויכוח בין השר פרופ' דניאל פרידמן לנשיאה דורית ביניש, בשאלה אם נשיא בית המשפט העליון הוא בפועל, ראש מערכת המשפט, או שהינו נשיאו של בית המשפט העליון בלבד, ניתן לקבוע ממצא אחד: הנשיאה ביניש מתעניינת יותר מכל במצוקת העומס בבית המשפט העליון וגישת היסוד שלה לתחלואיה של מערכת המשפט נובעת מראייתה את תפקודו, תפקידיו וצרכיו של בית המשפט העליון.
הראיון שנתנה הנשיאה לעיתון "גלובס" מבסס קביעה זו. כאשר זו נקודת המוצא גוברת הנטייה שלא לראות בנשיא בית המשפט העליון כמי שעומד בראש מערכת המשפט, שכן שיקול הדעת שלו בכל הנוגע למערכת המשפט נגוע בהטיה מובהקת.
לפני מספר שנים הוקמה וועדה בראשות שופט בית המשפט העליון [ועדת אור] שהציעה רפורמה מקיפה שתוצאתה, איך לא, הפיכת בית המשפט העליון לערכאה שנועדה לדון רק בתיקים בהם תבחר לדון ותידרש רשות מיוחדת לכל פנייה אליה. "רפורמה" זו תכליתה היתה להפוך את בית משפט השלום לערכאה הראשונה [עם חריגים מסוימים], את בית המשפט המחוזי לערכאת ערעורים וכך לפנות את בית המשפט העליון לדון בערעורים רק כערכאה שלישית ובתיקים בהם יבחר לתת רשות ערעור.
רפורמה זו לא התבצעה, אם כי חלק ממנה בוצע באופן עקיף, למשל ע"י העלאת סמכות בית משפט השלום ל-2.5 מיליון ש"ח, צעד הגורם לכך שרובן המכריע של תביעות הנזיקין והתביעות הכספיות הן בסמכות השלום. כך גם נתנו סמכויות שיפוט בתחום הפלילי בעבירות שבהן נהג בעבר בית המשפט המחוזי לדון.
עורכי הדין ולא רק הם התנגדו ועדיין מתנגדים לרפורמה זו. ברור בעליל היה שהרפורמה לא תביא להפחתת העומס מעל מערכת בתי המשפט שתצטרך לדון באותה כמות תיקים. הרפורמה מלכתחילה רק עשויה היתה להוריד את העומס מבתי המשפט המחוזיים ולהעבירו לבתי משפט השלום. בכך נוצרה, כמובן, הקלה על בית המשפט העליון.
בעיה קשה נוספת נגרמה עקב העובדה ששופטי בתי משפט השלום, לרבות שופטים צעירים וחסרי ניסיון, דנו בתביעות מסובכות ביותר בתחומי משפט בהם לא היתה להם הכשרה מיוחדת. אומנם הובטח כי שופטים יתמחו בתחומי משפט מסוימים, אך הדבר לא קרה ובכלל עורכי הדין למדו להתייחס בחשדנות להבטחות מערכת המשפט.
בין לבין, תרופות פלא אחרות לא סייעו בהרבה להקלת העומס. הליך הגישור לא הגשים את הציפיות וכך גם כלים נוספים שנועדו לאפשר קיום דיון בדרך אלטרנטיבית נכשלו. ניתן, למרבה הצער, להטיל על בתי המשפט חלק ניכר מהאשמה לכישלונם של אמצעים שיכלו לאפשר הקלה ממשית בעומס.
כדוגמא מובהקת לנטען אוכל להביא שני מנגנוני דיון שהשימוש בהם הלך ופחת במקום להוות אלטרנטיבה ממשית יעילה והוגנת ליישוב סכסוך משפטי. מנגנונים אלו הוכשלו באשר בתי המשפט החליטו שבפועל לא תתקיים בקרה ממשית, בדרך של ערעור או בדרך אחרת, על המתרחש בהליכים אלו והסירו מעצמם כל אחריות וכך גרמו לחששות גוברים והולכים של בעלי דין מפני שימוש בהליכים אלו.
הדוגמא הראשונה הינה כמובן הליך הבוררות. חוק הבוררות קבע שעל פסק בורר אין ערעור וקיימות עילות מצומצמות מאד לביטולו. התוצאה היתה שבעלי דין נמנעו משימוש בהליך כי חששו מתוצאה קיצונית בהליך שעליה לא יוכלו כלל לערער ואת תוצאותיה לא יוכלו לתקוף. בהיעדר ערעור לא ניתן גם לתקן תוצאת הליך מבלי לבטלו וכך שבמקרים חריגים בהם בוטל פסק בורר מצאו עצמם אלו שפנו לבוררות בנקודת ההתחלה.
דוגמא נוספת הינה הליך של דיון מהיר המתקיים מכוח סעיף 79 א לחוק בתי המשפט המאפשר לשופט להכריע בדיון "על דרך הפשרה". הליך של הכרעה על דרך הפשרה נועד למקרים רבים מאוד שבהם המחלוקת העובדתית מצומצמת ועיקרו של התיק הינו הערכת נזק או הפסד. גם כאן בתי המשפט ובראש ובראשונה בית המשפט העליון נמנעו מלהנחות כיצד יש לקיים הליך זה, אך הזדרזו מאד לקבוע [ללא כל הצדקה עניינית!] כי למרות זכות הערעור על פסק דין שניתן בהליך, הקיימת בחוק, רק במקרים קיצוניים במיוחד יתערב בית המשפט. התוצאה היתה רתיעה גוברת והולכת של בעלי דין לעשות שימוש במכשיר דיוני זה. כל עורך דין סביר המעונין להימנע מתוצאה חריגה, יירתע מאוד להסכים לתת לשופט סמכות בלתי מוגבלת להכריע בעניינו מבלי שתהיה בקרה ממשית של ערכאת ערעור.
כיום כבר אין איש מוכן להתמקד בהקלת העומס הכולל על מערכת בתי המשפט ודומה כי הבעיה היחידה בה מוכנה הנשיאה לעסוק היא מעמדו של בית המשפט העליון ושליטתה האישית בכל המינויים במערכת. זו הסיבה לתחייתה של הצעה ישנה, שנכשלה בעבר, ההצעה להקים ערכאה רביעית בין בית המשפט העליון לבתי המשפט המחוזיים. ערכאה זו אמורה על-פי ההצעה לנקז אליה את מרבית הערעורים ולאפשר לבית המשפט העליון לעסוק באשר יחפוץ לעסוק. בחלק השני של הרשימה אנסה להבהיר את סכנותיה ומגבלותיה של הצעה זו.
מסקנת בינים היא שהגיע העת לראיה כוללת של צרכי מערכת המשפט ומראיה זו לגזור את הרפורמות הנדרשות במערכת בתי המשפט. כל הצעה שנקודת המוצא שלה היא צרכיו של בית המשפט העליון בלבד, דינה להיתקל בהתנגדות וליצור ניכור גובר בין בית המשפט העליון לערכאות הנמוכות. גישה זו תוליך גם להתנגדות גוברת לגישתה של הנשיאה ביניש, כפי שהשתקפה בראיון לעיתון "גלובס" ולפיה מערכת המשפט היא מערכת אחת הבנויה באופן היררכי. גישה זו סופה להתעלם מצרכי בתי המשפט הנמוכים, ולהקריב האינטרסים שלהם לטובת האינטרסים של בית המשפט העליון.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
