חוק לשכת עורכי הדין מקנה ללשכה מעמד מסוים בהליכי חקיקה הוא ככולל מעמד זה בגדר סמכויות הרשות של הלשכה וקובע בסעיף 3 כי הלשכה רשאית בין השאר "לחוות דעתה על הצעות החוק בענייני בתי משפט וסדרי הדין".
ביום 23.08.2007 שיגר ראש הלשכה מכתב לשר המשפטים ובו דרש את מעורבות הלשכה בכל הנוגע לתזכיר הצעת חוק, המתגבש ככל הנראה במשרד המשפטים, ושעניינו הקמתם לתחייה של חסמי שפיטות וזכות עמידה ובמילים אחרות להגדיר נושאים שלא יימצאו בסמכות הבג"צ, אם בשל אי שפיטות הנושא ואם בשל החייאת הדרישה לפיה על כל עותר להיות בעל זכות עמידה בבג"צ, דהיינו, להצביע על אינטרס אישי מיוחד בנושא העתירה. חסם זה ימנע הגשת עתירות ציבוריות מהסוג החביב על התנועה לאיכות השלטון ועל עותרים ציבוריים אחרים.
כותב ראש הלשכה במכתבו לשר המשפטים: "אני מבקש להדגיש בפניך את עמדתי, לפיה על הלשכה כארגון סטטוטורי מוטל התפקיד המקצועי הציבורי ליטול חלק בעבודתן של המערכות המשפטיות השונות. על שורות הלשכה נמנים עורכי הדין והמומחים הטובים בארץ בתחומי המשפט השונים, ובכלל זה משפט חוקתי ומנהלי. תרומתם לשיח הציבורי המקצועי בכל נושא חשובה ביותר.
אני משוכנע שעבודת האירגון המקצועי הסטטוטורי צריכה להוות נדבך אינטגרלי מעבודת מערכות המשפט במדינה, ובכלל זה בשלב גיבוש תזכירי הצעות החוק במשרדי הממשלה השונים."
ניתן בהחלט להבין ולהצדיק את דרישת ראש הלשכה. הצעת חוק בנושאי שפיטות וזכות עמידה הנה במובהק בהצעת חוק בנוגע לבתי משפט וזכאית הלשכה להשמיע אגב הדיון בהן את קולה. דעתי היא שאף בנושאי חקיקה אחרים רשאית לשכת עורכי הדין להשמיע את דעתה ואף רצוי שתעשה כן.
הבעיה העיקרית היא שבכניסתה לוויכוח על חסמי שפיטות וזכות עמידה בכל הנוגע לפעילות בית המשפט הגבוה לצדק נכנסת הלשכה לנושא פוליטי מובהק. מבחינת האינטרס המקצועי של עורכי הדין אין ספק כי העיסוק האובססיבי של בג"צ בעתירות הציבוריות פוגע קשות בדיון ב"ערעורי השגרה" וכבר עולה שוב המזימה להטות ערעורים מיגעים אלו לערכאה רביעית שתוכל "לחסל אותם ביעילות".
אין ספק כי למען הגנת עניינם של חברי הלשכה מן הראוי שהלשכה תהיה חיל החלוץ במאבק נגד עתירות ציבוריות הגוזלות את זמנו של בית המשפט, פוגעות בציבור הרחב ובאינטרסים מובהקים ביותר של עורכי הדין.
שמץ חשד מתגנב ללבי שמא לראש הלשכה מחשבות קצת שונות ולדעתו אין לצמצם כלל ועיקר את זכות העמידה בבג"צ ולהציב חסמי שפיטות.עמדה זו לגיטימית מאוד בפני עצמה, אם כי אני חולק עליה. השאלה היא האם יש ללשכה סמכות לנקוט עמדה ציבורית הפוגעת בברור באינטרסים המקצועיים של חבריה, רק משום שעמדה זו מקובלת על ראשיה מבחינה ערכית ורעיונית? אני מבין שבהצגת השאלה אני מקדים את המאוחר, אך מתוך הכרות עם המציאות נראה לי שאיש לא יופתע אם מוסדות הלשכה יתנגדו נמרצות לשינוי המצב החוקי הקיים.
כאשר באה הלשכה לחוות דעה בהצעות חוק הנוגעות לבתי המשפט וסדרי דין או בכל הצעה אחרת, מהו האינטרס העליון שעליו היא חייבת להגן? האם אין זה נכון שהלשכה חייבת להגן בראש ובראשונה על האינטרסים של חבריה? האם אין זה התפקיד שהועיד לה המחוקק?
אכן אף לדעתי על הלשכה להיות מעורבת מאוד בנושאים חברתיים אך עליה להימנע מלהיכנס למחלוקות בעלות אופי פוליטי ואידיאולוגי מובהק. לא לשם כך נבחרו פרנסיה ובוודאי שאין היא רשאית לנקוט בעמדות המנוגדות לאינטרסים הבסיסים של עורכי הדין. אינטרסים אלו מחייבים השבת בית המשפט העליון לתפקידו המקורי הנעלה, יישוב סכסוכים וקביעת הלכות בנושאי המשפט השונים.=
